פקודה שנותן המוח. פקודה להפסיק. פקודה להתחמק מהמצב הלא ברור, המבולבל שעושה לה רע. רמז ועוד רמז בעד. ואז רמז ועוד רמז נגד. אם המוח מבולבל? אז הלב לא מבין.
המוח חושב שזה יעבור. מתישהוא. זה חייב לעבור. הלב לא כל כך בטוח.
ללב זה כואב. והמוח בכלל שאול את עצמו למה הוא הרשה ללב לעשות את הפעולות האלה שהובילו אותם לפה. שהובילו אותה.
והכל בסימן שאלה. והיא יושבת מול המחשב. כותבת. ועדיין לא בטוחה. עדיין עם הרגשה מוזרה.
יאיייייי איזה יופי. אני מכריחה את עצמי לעשות דברים. להראות שאכפת לי, אבל לא כמו שחושבים. הם לא יודעים איך אכפת לי באמת. אני מראה את מה שאני רוצה להראות. ואם האנשים שאליהם זה מכוון קוראים את זה עכשיו?איכשהוא? אז זה לא מה שאתם חושבים.
ברוב הזמן אני אני. פשוט. אבל לפעמים אני פולטת דברים. דברים מהתת מודע שעוברים למודע מתחת לפני השטח. וכמו כל דבר לא רצוי, פשוט נפלטים. ואז? אז אני מתחילה לכוון את המראה. לשנות אותה שתחשבו דברים אחרים. אני מכסה על הטעות בחצאי אמיתות. בשינוי נושא. בדרך כלל בשילוב סמיילי מובך.. עם טיפה כזאת ליד הראש.. מכירים? ואני חושבת על כמה חבל זה שאני לא יכולה לומר את מה שאני מרגישה. כי זה סתם יסבך עוד יותר הכל. ואז מגיע הרגע שבו אני אומרת לעצמי שאני לא יכולה להמשיך ככה ואז מכריחה את עצמי לדבר עם אנשים ששונים ממני עולם ומלואו ואני לא מבינה אותם בכלל. רק כדי לנסות להציג את מה שאני רוצה להציג. שיראו שאני ממשיכה. ממשיכה הלאה? אולי. לאאאאא גם זה לא אמיתי. ממשיכה עם הכיסוי טעויות.? אולי. גם יכול להיות. מחר?יום חמישי? כנראה שזה מה שהולך לקרות. זה יעלה מדרגה. ואני בכלל לא מתלהבת ובכלל לא רוצה. אבל זה לא מה שאתם חשבתם נכון? מעניין אם מתישהוא תצליחו לשבור את המראה...אם תנסו... תצליחו. אני בטוחה שכן.. השאלה הגדולה היא... האם תנסו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
