כבר יום וחצי רציתי לכתוב כאן משהו שיושב לי על הלב , וכל פעם שנכנסתי לבלוג עצרתי את עצמי עם הטענה של "לא לא אני סתם ייצא חופרת" או "את מי השטויות האלה יעניינו" והרגע (כן בשמונה בבוקר ליפני הלימודים) נפל לי האסימון-

ממתי איכפת לי אם קוראים כאן או לא?

כל הרעיון של הבלוג הזה לא היה מהתחלה בלוג בשבילי כדי שאני אכתוב מה שבאלי כמה שבאלי?

זה הכל בגלל שפתאום התחילו להגיב לי פה ושם ואז אמרתי וואי התחלתי לעניין אנשים, מי היה מאמין, צריך לשמור על זה, מה הם אהבו בפוסט? מה כדאי לכתוב כדי שהם ימשיכו לקרוא?

אז על הזין שלי.

מה הטעם בבלוג כשאי אפשר לפרוק את כל החרא שבלב ואחר כך להמשיך הלאה בחיי בלי לדפוק חשבון לאף אחד?

עכשיו הכל התהפך, אני משתדלת להיות כאן מה שאנשים רוצים ובמציאות אני מתחפרת בתוך עצמי ובוהה בקיר כמו חולרה ומרחיקה ממני אנשים.

והמצב שלי בבית הספר נוראי, מי היה מאמין שא' החרשנית שהממוצע שלה היה לא פחות מ-90 תגיע למצב של יותר מ-60 חיסורים ועוד לא קרובים לסיים סימסטר אפילו, ואפילו שהיא מודעת לזה היא עדיין נשארת בבית ומבריזה מלשון בשביל לכתוב בבלוג שלה.

א' שמקבלת 38 במתמטיקה וזה לא מזיז לה את הביצה

כוסעמק