בחיי לפעמים נדמה לי שאני היחידה שמתעוררת בבוקר ושואלת את עצמה שאלות.

לאף אחד אין ספקות בנוגע לאיך אנחנו חיים? איך התקופה שלנו כאן מתבזבזת ? אין אנחנו חיים את "החלום האמריקאי" של ללמוד לעבוד ולמות?

רק אני מנסה לחשוב מה היה יכול להיות אם? ואולי אם היינו ככה וככה?

גלשתי קצת בצ'אטים, בשביל אולי למצוא איזה מישהו או מישהי לפתח איתו שיחה מעניינת, על כל מיני

אבל כולם היו תקועים בעינייני מין או קללות על נשים או סתם היי מה נשמע יש תמונה

אף אחד לא התעניין בכלל, ואוקיי יש יגידו "זה צ'אט. נכנסים לשם רק סוטים למה ציפית?"

לא יודעת למה ציפיתי! אני רוצה להאמין שבכל אדם יש את גרעין של תבונה , שהם כן חושבים, שואלים, תוהים לגביי כל מיני דברים

זה עצוב שצ'אטים הפכו למקום כלכך ריקני ודוחה

לא שמחוץ לצ'אט אני מוצאת אנשים שיש להם יותר מידי מה לאמר

כולם שקועים מידי בכל הבעיות שבאות מבחוץ, כולם שקועים בחיים האלה שיצרו בשבילם

לא שאני לא ככה, רוב הזמן גם אני לא ממש בעלת זמן לשקוע במחשבות קיומיות בגלל שיש יותר מידי צרות חומריות לטפל בהן

אבל לפעמים,

אני מוצאת את עצמי עומדת מהצד מתבוננת

מסתכלת על ההוא שיושב שקוע באייפון ועל ההיא ששומעת מוזיקה באוזניות

והמחשבה שחוזרת על עצמה אצלי בראש

אני היחידה שמרגישה שהיה יכול להיות אחרת?

אולי אני סתם פראנואידית

תקראו לזה מחלה נפשית

אבל חבל שאני לא מוצאת עוד "חולי נפש" כמוני לדבר איתם על זה

כי לפעמים מהמחשבה שאני לבד בזה , במחשבות האלה

אני באמת משתגעת