"תנסי לחשוב" אומרת לי נ' באוטובוס , "מה את מרגישה שאת מתגעגעת אליו? שאת מתגעגעת לזה שהוא מכין לך אוכל לזה שהוא מעביר לך את הזמן או לזה שהוא תמיד זמין או שאת פשוט מתגעגעת ל..את יודעת..אליו."

"לא יודעת איך להבדיל, אני מרגישה שאני אוהבת אותו, אבל מה אם זה רק כי אני לא יכולה להשוות לשום דבר אחר ובעצם זה הכל מתוך הרגל?"

"את צריכה לחשוב. את צריכה לחשוב" מנדנדת נ' את הראש כמו איזה תוכי.

אם כבר תוכי, אחד נכנס לי אתמול דרך החלון וגר אצלי לאיזה יום , היום הוא התעופף בחזרה למסע שלו, אבא היה עצוב הוא כבר מצא מאיפה להביא כלוב והכל..

האמת שאני שמחה, לא הייתי רוצה לראות את התוכי תקוע בכלוב קטן כל היום, בלי שאף אחד ישאל אותו מה הוא רוצה.

אני וי' השלמנו אחריי הריב שכתבתי עליו בפוסט הקודם, הוא פשוט התקשר ואמר לי שאנחנו צריכים לדבר על זה ואיך שנפגשנו התחבקנו ולא הצלחתי לשמור על הבעת פנים רצינית בלי לחייך ולהתחיל לצחוק , כי ככה זה איתנו, אי אפשר לכעוס פנים מול פנים כשכלכך טוב לנו באותו רגע שאנחנו ביחד.

אבל באמת טוב לנו? אני כבר לא מצליחה להבין מה נסגר

עוד 5 ימים אנחנו חוגגים שנתיים

בחמישי יש לי מבחן שלא התחלתי להתכונן אליו והיום פשוט וויתרתי לעצמי, מחר אני בחיים לא אספיק לעבור על כל החומר אבל שוב כל הרגשת האדישות שהייתה לי בסימסטר א' חזרה אליי בידיוק רגע ליפני כל הבגרויות. זה סיוט, אני חייבת להתאפס על עצמי.

וזה קשה כשככה כל המצבי רוח משתנים בשנייה מסכנה.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר