אני חושבת שכשאתה רואה כמה מישהו שאיכפת לך סובל

גם אתה מתחיל לסבול

בייחוד אם הסבל שלו הוא כנראה בעקיפין בגללך

"אני מרגיש שאני לא מושך אותך, שאת כל הזמן מסתכלת על בנים אחרים, שאת איתי רק כי אני המקום המוגן שלך כי את יודעת שאני יקבל אותך בזרועות פתוחות בכל מצב ואהיה שם בשבילך 24/7 ..."

הפשוש שלי

הוא קלע בול

והקטע

הקטע שאני רוצה לאהוב אותו

אני רוצה להרגיש יותר מלאהוב אותו כי הוא מגן עליי

אולי אני אפילו כן

חשבתי שכן

או..שניסיתי לשכנע את עצמי שכן

אבל כמה אני יכולה להתכחש לזה אחריי שהפשוש המקסים שלי מרגיש את זה בעצמו

מותר לי לבזבז לו ככה עוד ועוד זמן?

אני מכירה מישהו שהיה עם מישהי 6 וחצי שנים, והיא נפרדה ממנו כשהוא כבר חסך לטבעת

והוא מרגיש..שהיא בזבזה לו את השנים האלה , שרפה אותם, ניצלה אותם לטובתה

הוא בידיוק בזמן הזה של ליפני המכללה ועוד איזה שנה ליפני הצבא

יש לי זכות לקחת ממנו עוד שנה שבא הוא יכול לצאת ולחוות דברים שאיתי הוא לא יכול לחוות?

יש לי זכות למנוע ממנו להכיר מישהי שתאהב אותו יותר ממני?

זה לא פייר

אני יודעת שזה לא פייר

אבל אני ממשיכה להאמין שאם עוד קצת זמן יעבור אני "אלמד" לאהוב אותו יותר

וזה מרגיש כל כך נורא לכתוב את זה

לתת לתחושות האלה מילים

כאילו שאם אני כותבת את זה אז זהו, זה כנראה נכון

זה מה שזה

הוא בקש לקחת הפסקה מאיתנו

ואם הוא יחליט שהוא רוצה לחתוך ..

אולי זה כדאי לשנינו

אני לא יודעת אם אני אמצא אומץ לחתוך את זה ראשונה

תמיד אני ירגיש שלא נתתי לזה מספיק הזדמנויות

שאם היינו עוד שנה, או עוד שנתיים הכל היה מסתדר יותר טוב

אני תמיד מדיימנת סצנה של עוד 5 שנים מעכשיו

שאני לבד ולא מצליחה למצוא אף אחד שמתקרב אליו

ופתאום פוגשת אותו, מאושר עד הגג - עם מישהי אחרת.

לפספס אותו

זאת התחושה שעוברת לי בראש

לפספס את זה

ההרגשה

שאני עוד רגע מאבדת את החבר הכי טוב שלי

את הפשוש המקסים שלי

שמה לא עברנו ביחד

שחי איתי את השנתיים האלה כל רגש וכל רגע

זה מרוקן לי את האנרגיה