המון דברים עברו עליי בחודש האחרון, המון מחשבות..
פוליטיקה, לימודים, אהבה, משפחה
המדינה במשבר כלכלי וכל המפלגות הן בדיחה אחת גדולה של עקיצות ותעמולה בשקל
כולם מבטיחים שטויות שלא יוכלו לקיים והולכים סחור סחור בלי להסביר מה הם באמת הולכים לעשות עם המדינה הזאת
מנסים להרשים אותנו עם אפקטים וציורים ומה שהכי מרתיח אותי- על זה אתם מבזבזים זמן וכסף? על גרפיקות וסיסמאות מושקעות? במקום על תוכניות כלכליות ומדיניות שבאמת ישנו פה משהו?
אבל זה כבר פוסט בפניי עצמו, לא בגלל זה התחלתי לכתוב
הלימודים סופסוף התחילו לעלות, תפסתי את עצמי בזמן כמו שהיתי צריכה , והתעודה לא היתה כזאת גרועה , ממוצע 71 עם נכשל בספורט ותנ"ך
בסך הכל ? נגמר יותר טוב משציפיתי.
אבא חטף התקף מהתרשת נפוצה שלו ועכשיו הוא שוב בשגרת הטיפולים, אמא עם העיניים הנפוחות מדמעות שלה מסתובבת בכל מקום ומתפללת לאיזה ישות לא קיימת שתרפא את אבא.
ויש גם את פולין.
המדינה הזאת שהחלטתי לוותר את הנסיעה אליה. הכל התחיל בתור טיול מעורפל.
הדבר היחיד שידעתי זה שאני אראה המון ערימות נעליים ומשקפיים , אקשיב לנאומים קורעי לב ואראה כמה טקסים.
אקפא מקור כמובן, אבקר באנדרטות ומוזיאונים ואסע שעות באוטובוס. אה ויש גם את הקטע של האלכוהול שיש שם בשפע.
ידעתי גם שזה עולה 5500 שקל ושכרגע עם כל השיפוץ ושאר ההפתעות הכלכליות שנוחתות עלינו, אני פשוט לא מעיזה לבקש מההורים שלי את הסכום המטורף הזה.
למען האמת? לא הזיז לי כ"כ לא לצאת. ביג דיל, אני מכירה המונים שלא יצאו והתבגרו בסדר גמור.
יותר ראיתי אתזה בתור פספוס טיול שנתי.
עד הביקור ביד ושם
עם הבגרות הקרבה בהיסטוריה ב', התחלנו להיכנס עמוק יותר ויותר לנושאי הגטו והחיים בו, המשפחות שהתמודדו עם הזוועות, הפרטיזנים שנלחמו עד דפיקת הלב האחרונה, המחלות, הקור, האכזריות של הנצאים.
הביקור של יד ושם גרם לי להרגיש שאני רוצה לדעת עוד.
הזיכרון הכי חזק שלי מהביקור שם זה כשהמדריך המתוק והאנגלי שקראו לו ג'ון אמר לנו להסתכל על הרצפה שאנחנו עומדים בה.
ואחר כך סיפר לנו שהמסילה הזאת היא מגטו ורשה והובאה לישראל ליד ושם.
באותו רגע לא יכלתי לנתק את המבט שלי מהרצפה, לא הסרטונים ולא התצוגות עיניינו אותי, כל מה שיכלתי לחשוב זה מה אותן לבנים ראו, כמה סודות יש בתוכן ,כמה דברים לעולם לא נדע לא משנה כמה נחקור.
החוויה הזאת הייתה חזקה כלכך שנשארתי שקטה ומכונסת בתוך עצמי עד סוף הביקור שם.
ג'ון במהלך האנדרטות האחרונות שרצה להראות לנו, תפס אותי לשיחה קצרה בזמן שהלכנו לכיוון האנדרטה של הילדים
הוא שאל אותי קצת על מאיפה קיבלתי את השם שלי , מאיזה מוצא אני ואחר כך השאלה המתבקשת
"את נוסעת לפולין?"
"לא"
הוא חשב על זה כמה רגעים
"מרגישה שזה לא בשבילך?"
"לווא דווקא, זה יותר עיניינים כלכליים כרגע"
"באמת? אבל משרד החינוך מבטיח מלגות ועזרה.."
"הוא מבטיח הרבה דברים"
"אני מבין"
השיחה נקטעה בזה והוא עבר להרצות על האנדרטת ילדים ומה שמחכה לנו כשניכנס.
בסוף הביקור שלנו , כשכולם מחאו קצת כפיים ואמרו תודה התכוונתי לקום וללכת אחריי כולם, אבל ג'ון תפס אותי עם המבט שלו ונוצר רגע של שקט מקפיא ומשום מה לא יכלתי להפנות את המבט שלי משלו. הוא חייך חיוך קטן ואמר כל כך בשקט "בהצלחה א'" שכמעט חשבתי שדמיינתי את זה.
לחשתי לו חזרה "תודה" והוא הסתובב והלך ואני רצתי להדביק את הכיתה שלי.
הרגשתי שליחות, שאני כן צריכה להיות שם.
כמה חברים שאלו אותי למה אני לא נוסעת ושוב הסברתי שלא מתאפשר לי
אבל עם זה אמרתי להם וגם לי, שמתישהו אני בטוח אסע לפולין, אולי לא עם הכיתה אבל כן בשלב מסויים של החיים
"בטח עם הילד שלך כשיגיע לי"א" אמרה ג'
"כן אולי"
אבל ככל שדברנו על זה יותר הרגשתי פחות בטוחה לגביי זה
ועדיין הייתה בי תחושה חזקה שאני לא יכולה לפספס את המסע הזה
ליפני חצי שעה קבלתי טלפון,
מהמחנכת שלי.
היחסים בינינו בתחילת השנה לא היו משהו, אבל עכשיו כשהתחלתי להשקיע יותר בלימודים והבנתי שכל הדרך היא ניסתה להחזיר אותי ללמוד כמו שצריך והערכתי אותה על זה.
הדבר הראשון שהיא אמרה לי
"א' את רוצה לסוע לפולין?"
זה תפס אותי קצת לא מוכנה
"אה..כן אבל.."
"בלי אבל אם את רוצה יש לי משהו להציע לך"
היא אמרה שהיא דיברה עם הרכזת והיא רוצה להוציא אותי לפולין לאור השיפור שלי בלימודים ובכללי היא החליטה שחשוב שאצא אז היא רוצה להוציא לי מלגה כדי שאני אוכל לצאת.
זה ריגש אותי, הרגשתי שבאמת איכפת לה, אמרתי שאדבר עם ההורים שלי ואביא לה תשובה מחר.
ההורים שלי קצת ספקנים, אבל אני נותנת בה אמון שבאמת נגיע למחיר שנוכל לשלם.
אני לא יודעת למה זה מרגיש לי כלכך חשוב לצאת לשם
אני פשוט יודעת שאני צריכה להיות שם
שאני צריכה לראות
את האבנים שילדים בגילי דרכו עליהם ליפני פחות מ-100 שנה
ולא ידעו על המוות הנורא שמצפה להם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
