כל כך קל להבין כאב של הצד שנפגע, כל כך קל לרחם על עצמנו כשאנחנו הצד הנפגע.

ברור שזה קל, המחשבות על כמה שזה לא מגיע לי והשאלות של למה דווקא אני

כמה טהור הייתי , כמה צודק, וכל הרע הזה נפל עליי

ברור שזה קל.

מיד אתה רץ לשתף, לספר. כמה נפגעת, כמה אתה ראוי ליותר, כמה זה לא פייר

אבל מה עושים כשאתה נמצא בצד השני של המשוואה?

מה קורה כשאתה מרגיש שהלב שלך נמחץ לרסיסים והחיים שלך אבדו משמעות

והכי נורא שאפילו לרחם על עצמך אתה לא מסוגל , כי אתה הצד הפוגע , ופגעת בבן אדם הכי חשוב לך בחיים

כשעשית את זה למרות שידעת מה ההשלכות ופשוט לא עצרת לחשוב ולייחס להם מספיק חשיבות

כשלקחת סיכון ודפקת לעצמך את כל הטוב שהיה לך בחיים

איך אפשר להתמודד עם סבל כזה?

איך אפשר להרשות לעצמך להרגיש רחמים כשהשנאה העצמית עוטפת אותך בכל חלק בגוף

שאתה כלכך מתעב את עצמך וכל כך מתחרט וכלכך מתחנן שיהיה דרך להחזיר את הגלגל לאחור

ואתה לא מספר ,

ולא פורק, ולא משתף

אתה לא יכול

אתה אשם, מי יבין אותך? כולם יאשימו אותך

הבאת את זה על עצמך, בחירות שאתה עשית, אתה אשם למה שמישהו ירחם?

ואתה כולך חנוק כבר וכלוא ולא יודע מה לעשות עם עצמך

ואתה יוצא מדעתך שבגלל טעות קטנה הכל התפרק לך לכאלה רסיסים, כאלה רסיסים שבחיים לא תוכל לתקן שוב

ואתה לא יודע מה לעשות ובגלל זה לא עושה כלום

ואתה חושב למה זה קרה ואתה לא יודע, למה ? למה זה קרה?

ואין לך תשובה אז אתה ממשיך לשתוק וממשיך לבכות וממשיך להסניף את הסווצ'רט עם הריח שעוד נשאר שמזכיר לך ימים שמחים בחוף הים או בבית על המיטה. והבכי הופך ליבבות ואתה רוצה לצרוח , לצרוח על עצמך , על העולם , על אלוהים, על כולם, על כמה שזה לא פייר

ואתה לא יכול לצרוח אז אתה ממשיך לבכות וממשיך לבכות ורוצה כבר להפסיק להרגיש ומחשבות אובדניות עוברות לך בראש ואולי סמים ואולי להשתכר עד שתקבל הרעלה , אבל זה כבר לא יעזור, אתה יודע שכלום לא יעזור , ואף אחד לא יבין וגם אתה לא מבין בעצם למה כל החרא הזה קרה לך

ואתה מבין שזה כן אשמתך ונגמר לך את מי להאשים , ואתה מבין שאתה חרא ואתה בן זונה ואתה אגואיסט

והאדם שאתה כלכך אוהב נפגע ממך כלכך הרבה ואתה מבין שהדבר היחיד הנכון לעשות הוא לא לחשוב על עצמך אלא לחשוב עליו ולשחרר ולתת לו למצוא בן אדם שיעניק לו אהבה כמו שהוא העניק לך, ואחריי שאתה מבין שאתה לא ראוי לאהבה כזאת אתה נשבר לחלקים כלכך קטנים שלא ידעת שסבל נפשי כזה קיים בכלל ואתה נשבר ונמחץ ודמעות חדשות שוטפות אותך ואתה לא מבין מאיפה כל הנוזלים האלה ופתאום זה הגיוני הסיפור של ה-75% מים בגוף האדם ואתה בוכה ובוכה ולא מפסיק לכאוב לך ואתה לא מפסיק להתחרט ואתה מרגיש שזה לא ייגמר וזהו זה החיים שלך מכאן והאלה הולכים להיות סבל.

ואתה נרדם עם דמעות על הלחיים ואתה מתעורר וקם לעבודה בבוקר אבל גם בדרך לעבודה כל השירים על האייפון איכשהו מתנקמים בך ואתה מגלה בשיר שכלכך אהבת את המנגינה שלו מילים שחותכות לך בבשר וממשיכות להאשים אותך בכל מה שקרה ואתה מדחיק דמעות ונוסע כמו גדול ובעבודה יש לך כמה שעות של נחת , בלי לחשוב, רק לעבוד ואז אתה חוזר לחיי סבל ואתה עצוב ותשוש אז אתה ניגש למחשב שלך ומחליט שהוא היחיד שיקשיב לך ויבין אותך ויגיד לך כן אתה אשם אבל אני מבין אתה יכול לפרוק תרגיש חופשי לפרוק.

אז אתה פורק ואתה שם את השיר haeven וplease forgive me  ואתה כותב כל מה שעובר לך בראש ובלב ואתה חושב שאתה עומד לבכות אבל אתה לא בוכה כי אתה מרגיש בכיין ואתה מרגיש שלא מגיע לך לבכות בכלל והדבר היחיד שנשאר לך זאת התחושה של המחיצות בלב שלא עומד בכל זה אז אתה מחליט להפסיק לכתוב ולהוציא את כל החרא הזה על ריצה

זהו

אני יוצאת לרוץ

הרסתי לעצמי את האושר היחיד שידעתי בחיי

ועכשיו מה שנשאר לי זה לרוץ

לרוץ לרוץ

לסבול ולרוץ