הריקנות והאדישות שתקפו אותי בזמן האחרון גרמו לי לאבד טעם בכל דבר שאני עושה.
נוצרת לי תחושה שאין משמעות לכלום ולאן בעצם אני הולכת עם כל החיים האלה שיש לי לזמן כ"כ קצר ומגובל?
זה כנראה הכאב ראש מהרבה מאוד מתמטיקה שאני שונאת עם כמות נכבדת של לחץ מכל צד אפשרי שיש, המורים, ההורים ואפילו החברים.
אבל אם לרגע לעצור ולחשוב מחוץ למה שהמערכת רוצה שאחשוב. אני בכלל לא אוהבת מתמטיקה, זה לא מעניין אותי ויותר מזה-
זה עושה לי כאב ראש.
חרדת מבחנים.
דיכאון קליני
וכנראה גם התמכרות לקפאין
והפרדוקס כאן, זה שאני משקיעה כלכך הרבה מאמץ ויזע ודמעות ותסכול בשביל משהו שאני כל כך שונאת.
במקום..אה..אני לא יודעת,
לצייר,
לנוח,
לטייל,
לרקוד אולי
אבל זה לא רק מתמטיקה, או הבית ספר, או העבודה , הזוגויות..
זה בעצם כן,
אבל לא משהו ממוקד,
זה בעצם הכל למען האמת.
כאן נקרע לי חוט המחשבה
אני באמת מנסה להבין מה אני בכלל מנסה להגיד בפוסט הזה
אבל אם להודות אני לא מצליחה למצוא טעם לכתוב אותו
ברור,
אני יודעת כמה חשוב לסיים בגרות טובה ולהשקיע
כי אז יש עבודה טובה ויותר אפשרויות לעתיד וכסף טוב
אבל זה באמת שווה אם זה בא על חשבון האושר שלי?
כן ברור שיגידו לי שאני צריכה להקריב לפעמים ממה שאני רוצה בשביל מה שאני צריכה והאושר (והעושר) יבואו אחר כך
אני מכירה המון תלמידים וסטודנטים שהורגים את עצמם בלימודים ועבודה בולעים כמויות של רטלין וקפה וכל כימיקל אפשרי שיעזור להם לא לישון כדי שימישכו כמו רובוטים לשנן חומר ונוסחאות ותאריכים
אבל לפעמים אני תוהה
בעיקר תוהה עכשיו
מתי זה ייגמר?
אני באמת רוצה להמשיך ככה כל החיים?
ללמוד ולשנן ולהשקיע בדברים שאני בכלל לא מוצאת בהם טעם?
ואולי אני אומרת את זה כי התייאשתי מלהצליח במתמטיקה וזה בעצם התירוץ שלי לחוסר עשייה והשקעה
אולי.
אבל אולי גם לא.
סביר להניח שלא,
וכל המחשבה הזאת וההרגשה הזאת של האדישות וחוסר הטעם נעלמו כליל מתקיפת ג'וק מעופף אכזרי שפרץ לי לחדר
מסתבר שכן יש שימוש לספרי מתמטיקה למרות הכל
אני אוהבת אירוניות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
