"את לובשת את הטייץ הזה כבר שנתיים"

"מה הקטע שלך? למה איכפת לך איזה טייץ וכמה זמן אני לובשת אותו?

זה מעיק לך בנשמה? מפריע לך בעין? או שסתם עושה לך טוב בלב להזכיר לי,

לך ולכל כיתת הספורט שאבא שלך עושה יותר כסף מאבא שלי!?

מה את רוצה ממני לעזאזל?!

את לא שומעת אותי שואלת אותך "תגידי איך הרגישה לך הלסת אחריי שמצצת ל-4 בנים באותו הלילה?"

או "מה את עושה ביב אם עוד לא סיימת את הבגרויות של שנה שעברה כי היית עסוקה בלעשן סמים עם הזאתי שכבר הספיקו להעיף?"

...

זה מה שהמוח שלי ענה לה בהצתה מאוחרת של שבוע

באותו רגע התגובה שלי הייתה חיוך מזלזל שניסה להסתיר את העלבון

כן,

זה דבילי

ואני כבר לא בת 12

אבל נעלבתי.

וזה פגע בי שהיא ירדה על זה שאני עם אותם בגדים מכיתה י'

וכן,

הלוואי שהיתי יכולה להרשות לעצמי לשנות מלתחה כל שבוע כמו שרוב הבנות בשכבה עושות

אבל אני לא הן.

ואין לי את האמצעים להיראות כאילו יצאתי מקטלוג כל יום.

וכן אני כבר שנתיים עם הטייץ הזה ועם הרבה מאוד בגדים שנשמרו במצב טוב.

כי מה לעשות שאני קונה פעמיים בשנה כמה פרטי בגדים בודדים שנשארים איתי להמון זמן.

ולעזאזל עם זה שלפעמים אני מרגישה היחידה שעדיין מסתפקת בללבוש טי שרט וג'ינס

מה נסגר עם האופנה הזאת להלביש על עצמך כל מיני דברים מוזרים שמכסים בידיוק את מה שלא צריך

מה זה כל הגופיות עם החורים העצומים בצדדים שנראים כמו חלונות ראווה לציצים שלך

או החולצות המעצבנות שנראות אחלה מקדימה ואז מאחורה הן ארוכות יותר וזה נראה כמו אוהל בדואי

או המפיות סבתא שהוסיפו להם שרוולים , התחתוני בוקסר שקראו להם מכנסונים והוילונות שקראו להן חצאיות ושמלות מקסי.

לאן נעלמו כל הבנות הנורמאליות??

איפה אתן?? השמיעוו קול

מגיל 13 אני כותבת בישרא ומאז עברו 4 שנים טובות ויפות,

פתחתי עשרות בלוגים וכתבתי אלפי פוסטים ואני לא חושבת שאפילו באחד מהם אי פעם הסתקרנתי לגביי מי שבאמת קורא את החרא שהידיים שלי מקלידות.

קורה לי המון שאני פתאום מחליטה לגלוש קצת בבלוגים של אחרים,

להגיב, להזדהות, לצחוק , לרחם ולהתעצבן על שטויות שאנשים אחרים כותבים.

ראיתי את האיחולי בת מצווה של ישרא בלוג ואיך שהם קראו לנו "קהילה" "קבוצת תמיכה" ,

והרגשתי שבעצם פספסתי את כל הרעיון של המקום הזה.

עד היום ראיתי את האתר הזה ,בתור מקום לפרוק תסכול, עצבים ורחמים עצמיים, בתקווה שמישהו, שבמקרה החליט לקרוא, יבחר להגיב לי משהו ,שאולי יצליח לעודד או לעזור לי.

לא יצא לי באמת לחשוב, מה הסיפור שלכם?

כן , שלך-שבמקרה איכשהו מצאת את הבלוג שלי והתחלת לקרוא את הפוסט הזה.

מאיפה באת? מה גילך? מה יש לך לעשות מחר ומה עשית היום? איך הגעת לישראבלוג מלכתחילה?

אני מניחה שמה שמזוהה עם כל הכותבים כאן זה החיבה לכתיבה ולתשומת לב- אחרת, לא היו נלחמים ככה על תגובות של אנשים,

ולא היו משקיעים כלכך הרבה במחשבות על מה לכתוב ואיך, עיצוב הבלוג, תמונות בפוסטים..

הייתה לי תקופה ארוכה שהרגשתי שאני לא מוצאת אנשים שדומים לי,

אנשים שאפשר להתחבר איתם ולהכיר ולהזדהות..

האירוניה שדווקא בתקופה הזאת כתבתי בישרא כמעט כל יום (לא בבלוג הזה אבל זה לא עקרוני).

אז כתבתי פה כל יום, והתלוננתי..בלי לשים לב שבעצם כאן הייתי יכולה למצוא את כל האנשים שחיפשו בידיוק מה שאני חיפשתי-

מישהו שיבין,שיקשיב , שיזדהה.

אז התלבטתי אם לפתוח בלוג שלא יהיה אנונימי, שלא יהיה רק כל הרחמים העצמיים והתסכול שלי אלא יהיה בעצם המקום שלי למצוא אנשים לדבר איתם,

להכיר אותם, ושיכירו אותי.

אז..

מה אתם חושבים?

זאת התחלה של ידידות מופלאה?