אני אוכלת ואוכלת אבל לא שובעת אף פעם!
שאלה/ אני מבינה שמדובר ברעב קיצוני אם אני רעבה מיד לאחר ארוחה. אבל מה אם אני
רעבה לאחר בולמוס? רעב קיצוני עוד יותר? אכלתי יותר מידיי לאורך שלושה ימים
ברצף מבלי להגביל את הצריכה הקלורית שלי.
תשובה/ רעב האמיתי הוא כאשר את רעבה אבל לא רעבה. את שבעה, אבל לא שבעה. את לא
אוכלת יותר מידיי, את אוכלת בדיוק מה שאת צריכה. העובדה שאת לא מגבילה את עצמך היא
נהדרת, את עושה עבודה מדהימה וזה יהיה שווה את זה כל כך!
כשרמות האנרגיה של בן אדם מאוזנות, הרעב, השובע והסיפוק- כולם מסוכרנים. אבל אחריי
בסך הכול כמה שבועות (שלא נדבר על חודשים או שנים) של התעללות בגוף, הדברים כבר לא
עובדים אותו דבר עכשיו כשאת מתחילה לעבוד על תיקון הנזקים. בשלבים המוקדמים של
השיקום, את תחווי שובע פיזי, כמו שהוא מתפרש על פי מערכת העצבים המשנית שלך וחוסר
שביעות קיצוני, כמו שהוא מתפרש על פי מערכת ההורמונים המרכזית שלך. תנסי שלא
להיתפס לפרשנויות שהתודעה שלך נותנת למצבים האלה בזמן תהליך השיקום. אכילה זו
העבודה שלך. החשיבה לגביי מה זה אכילה "נורמאלית" ואכילה
"רגשית", כל אלו סתם מעוררי לחץ. ואם את מרגישה את הצורך לאכול יותר, אז
זה לא משנה האם סיימת עכשיו ארוחה והאם כבר עברת את המינימום הנדרש ליום. יש סיבה
למה 3000 קלוריות ליום זה רק מינימום, כי כשהגוף מבקש יותר יש סיבה לכך. הגוף צריך
את הכמות הקלורית הזו בשביל שתהיה לו האנרגיה לתקן את כל הנזק שנעשה לו.
וכשתהיה מאוזנת מבחינת רמות אנרגיה, אז כל ההורמונים שלך והעצבים שלך ישדרו באותו
תדר: רעב, שובע, סיפוק ולא תרגישי כאילו כולם רבים ביניהם. אני יודעת שהמסרים האלו
הם מאוד מבלבלים, כי מצד אחד את מרגישה מלאה ומצד שני הגוף צורח לעוד אוכל, ואת לא
יודעת לאיזה קול להקשיב קודם. חשוב שבכלל לא תהססי כשאת מרגישה רצון לאכול, אל
תחפשי להקשיב לקול השבע. יש סיבה למה הקול הרעב קיים, אם את רוצה שהמסרים האלו
יחזרו להיות דומים את חייבת לאכול כשקול אחד צועק לך לאכול.
האם אפתח בולימיה או BED?
שאלה/ אני נורא מפחדת מלהפוך לבולימית עכשיו אחריי האנורקסיה שלי. הכריחו אותי
להיכנס לשיקום ולאכול וסמוך לכך התחלתי להקיא. עכשיו איכשהו אני נכנסת לבולמוסים כל הזמן ואני לא יכולה להפסיק... אני ממש מפחדת והתחלתי להגביל את הקלוריות שלי שוב
בגלל שאני לא רוצה לעלות במשקל! יש לך עצה כלשהי על איך להתחיל לאכול בריא?
תשובה/ את לא תהפכי
לבולימית אלא אם כן תקיאי. תסמכי עליי. במהלך שיקום הרבה אנשים חווים רעב קיצוני.
זו הסיבה מדוע אנשים עוברים מאנורקסיה לבולימיה, הם נכנסים לסטרס ומקיאים. בשביל
להחמיר את המצב, בולימיה שומרת על הגוף במצב הרעבה, מה שגורם לעלייה קיצונית
במשקל, לרוב מעל למשקל האידיאלי של הגוף ולהאטת חילוף החומרים, מה שגורם לעוד יותר
סטרס ולעוד הקאות, וככה המעגל ממשיך. אם את לא מקיאה לעולם, לא משנה מה את אוכלת,
את לא תחלי בבולימיה. הרעב הקיצוני יעבור כל עוד את אוכלת ולעולם לא מקיאה או
מגבילה את עצמך לאחר "התקף אכילה". בבקשה תסמכי עליי. דיברתי עם כל כך
הרבה אנשים שחוו את אותו הדבר, וכולם אומרים את אותו הדבר- זה יעבור. אם את חווה בולמוס (יותר נכון, רעב קיצווני) אז מגבילה את האכילה שלך או מקיאה את ככל הנראה תעלי יותר במשקל בטווח הארוך מאשר אם
את חווה "בולמוס" ולא עושה דבר בקשר לכך.הבולמוסים יעברו,
בולימיה לא, עד שתפסיקי את המעגל הזה. תקבלי תוכנית תזונה המבוססת על 2500-3000
קלוריות מינימום ביום, או שתספרי קלוריות לאורך זמן על מנת לוודא שאת אוכלת לפחות
2500-3000 מידיי יום, לא משנה מה. תדלגי על "אכילה בריאה", זה לא משנה
בנקודה הזו. אם אכלת מעט לאחרונה או הקאת, לאט לאט תעלי בצריכת האוכל. אם את
מסוגלת לאכול מה שאת רוצה, אפילו אם זה אומר אלפי קלוריות, לכי על זה. תחבקי את
השיקום. אוכל זה המפתח. זה ישתפר. אם את חווה רעב קיצוני זה רק בגלל שאת צריכה
אוכל, זה אינסטינקט הישרדותי. את לא תהפכי לשמנה, הגוף שלך לא רוצה שתהפכי לשמנה עבורו,
הוא רוצה שתהיה במשקל האידיאלי עבורו. את יכולה לבזבז את שארית החיים שלך במלחמה
מול הגוף והמוח שלך, להרוס את הבריאות והשמחה שלך, או לקבל את זה שאת צריכה אוכל
ועלייה במשקל. סיכום קצר: תאכלי שוקולד. עכשיו.
האם זה נורמאלי להיות בעלת הפרעת אכילה במשקל תקין ועדיין לחוות בולמוסים?
שאלה/ אין לי אנורקסיה. אבל הגבלתי את כמות הקלוריות שלי
לאורך חצי שנה. איבדתי 12 קילוגרמים והתאמנתי 5-6 פעמים בשבוע. עכשיו יש לי BMI של 20 ואני שמנה-רזה. אני חושבת שאני מכורה לבולמוסים היות ואני אוכלת יותר
מידיי כמעט כל יום בחודשים האחרונים, אני לא יודעת מה לעשות. עליתי קילו ואני לא
יכולה פשוט לא יכולה לאכול נורמאלי... בנוסף הפסקתי להתאמן לפניי חודש בגלל שהייתי
חולה. אני שונאת את עצמי על זה.
תשובה/ את אומרת שאין לך אנורקסיה ועם זאת את מודה שיש לך
הפרעת אכילה. עשית נזק לגוף שלך וככל הנראה את מתחת למשקל האידיאלי שלו. אין לך
הפרעת אכילה כפייתית, את אוכלת "יותר מידיי" בגלל שהגוף שלך נואש
לרפא את עצמו. להימנע מספורט ולאכול יותר, הנקודה שאת אומרת שבה את נמצאת כרגע,
נשמעת כמו האופציה הטובה ביותר עבורך. רק תדמייני איזה נזק גרמת לגוף שלך, אנחנו
מדברות על נזק של אלפי קלוריות שהגוף זקוק להן בשביל לתקן את עצמו.
הפרעות
אכילה מגבילה אינן כוללות הפרעת אכילה כפייתית (BED). זה ספקטרום שונה לחלוטין של
הפרעת אכילה וגורמים שונים לגמרי מעורבים בו. בהפרעת אכילה מגבילה, המערכת שלך מגיבה
להורמון הלפלטין בגוף שלך והמערכת הזו לא הרוסה. ברגע שרמות הלפטין שלך חוזרות חזרה לרמות
האופטימאליות (מה שייקרה כשתגיעי למשקל הטבעי האידיאלי שלך) את תפסיקי לעלות
במשקל. לאפטין מנהל את התיאבון ואת המטבוליזם שלך, כשהוא אופטימאלי הכול מאוזן. את
תשמרי על המשקל הטבעי של הגוף שלך באופן טבעי ותאכלי כשאת רעבה ברגע שתגיעי לנקודה הזו. אז, כל
פעם שמחשבות הפרעות אכילה ייגרמו לך להיכנס לפאניקה לגביי עליה במשקל, תזכירי
לעצמך שזה לא ביולוגית אפשרי עבורך כל עוד את מקשיבה לגוף שלך.
אז את צריכה להתרכז בלאכול מספיק אוכל בשביל להגיע המשקל הנכון לך ולסמוך על הגוף שלך ועל כל תגובות שמערכת הלפטין משדרת לך, היא משדרת לך בדיוק מה
שהגוף צריך. תגיבי לרעב ככל שאת יכולה. את יכולה להגיב לרעב קיצוני וזה לא יהיה
שום טריגר משום סוג להפרעת אכילה כפייתית. תזכירי לעצמך את זה כל הזמן. בולמוס הוא לא בולמוס- זה פשוט לאכול את כמות האנרגיה שהגוף שלך נואש לה כי את בגרעון קלורי.
ורק משהו קטן על הפרעת אכילה כפייתית (BED)- כשאנשים חווים בולמוסים בהפרעת האכילה הזו אין לכך שום קשר לעיניין של "שליטה עצמית" או "חוסר יכול להשתלט על עצמך", מדובר באופן בו החולה מסתכל על האוכל ככלי להסיח את עצמו ממצבים שקשה לו להתמודד איתם נפשית. לכן האוכל הוא מעין הסחת דעת עבורם. מדובר לחלוטין בכלי שנעשה בו שימוש מבחינה נפשית, בניגוד לרעב קיצוני בזמן שיקום מהפרעת אכילה או בזמן הפרעת האכילה המגבילה עצמה, שהוא תוצאה של גוף מורעב. חלק עוברים רעב קיצוני בזמן הפרעת האכילה, חלק עוברים אותו בתחילת השיקום, במרכזו או בסופו, חלק לאורך כל הזמן וחלק לפרקים, וחלק לא חווים אותו בכלל. הנקודה שלי היא זהה, רעב קיצוני הוא לחלוטין משהו שיש "להיכנע לו" היות והוא האופן שבו הגוף שלנו מסמן לנו שהוא מורעב, והדרך היחידה להיפטר מהרעב הקיצוני הוא להגיב לו, כמה שצריך. אם כמה שזה קשה לנו, הרעב הקיצוני צריך להרגיש כמו חבר שלנו, שרוצה לעזור לנו ולהציל אותנו. הוא יעבור ברגע שהגוף לא יצטרך יותר את כל האנרגיה שהוא מבקש ברעב הקיצוני. כל הקלוריות שאתם אוכלים במהלכו אלו קלוריות שהולכות לתיקון הנזק העצום שהתרחש בגוף שלכם ולפעמים על מנת לקרב אותכם למשקל האידיאלי לגוף שלכם.
האם חווית בולמוסים במהלך שיקום?
שאלה/ האם אכלת יותר מידיי או חווית בולמוסים במהלך שיקום? אם כן, לאורך כמה
זמן?
תשובה/ ראשית, רק הבהרה: בולמוס הוא לא בולמוס במהלך שיקום.
"בולמוס" במקרה הזה הוא רעב קיצוני, תוצאה ישירה של הרעבה. אחריי הפרעת אכילה מגבילה,
הגוף נמצא בחוסר של עשרות אלפי קלוריות ויותר. הוא צריך את כל האוכל שהוא יכול
לקבל. זה בלתי אפשרי לאכול יותר מידיי.
כן, חוויתי פרקים של רעב קיצוני בשיקום מוקדם. לאחר שלושה חודשים הוא התמתן, אבל
לעולם לא קרה יותר מפעם אחת בשבוע.
זה יכול להיות שונה עבורך. כולם חווים באופן שונה שלבים שונים. לחלק יש רעב קיצוני
לכל אורך השיקום, ולכן אין בכלל רעב קיצוני, לחלק זה בא והולך ולחלק זה קורה רק
בהתחלה, ולחלק בסוף. מה שאני יכולה להבטיח לך הוא שרעב קיצוני יעבור. זה לא קורה לאנשים
בריאים (אלא אם כן יש להם שפעת לאורך שבוע או שהם לא אכלו זמן מה מסיבה כלשהי).
כמה שתזני יותר, ככה הרעב הקיצוני יעבור.
תחשבי על זה כך. נניח והכלב שלך לא היה אוכל למשך שלושה ימים. נניח שהוא הלך לאיבוד ובסופו של דבר מצאת אותו מורעב ותשוש. את לוקחת אותו הביתה, והדבר הראשון שהוא רץ לעשות זה לאכול ולשתות כמה שתביאי לו, וככל הנראה הוא ידרוש עוד ועוד עד לנקודה שבה הוא יהיה מסופק. לא בגלל שיש לו הפרעת אכילה כפייתית, אלא כי הוא לא אכל פאקינג שלושה ימים והעיסוק הראשון שלו זה להזין את עצמו.
ההורים/רופאים/חברים שלי חושבים
שאפתח הפרעת אכילה כפייתית אם אוכל יותר מידיי בשיקום
שאלה/ הBMI שלי הוא 15 ועכשיו חוויתי
שני בולמוסים בשבועיים האחרונים. העליתי קצת במשקל אבל לא הרבה בגלל שאני
הרעבתי את עצמי קצת לשם כך. אני באמת רוצה להיכנס לתוך העניין הזה של לאכול אבל
הרופאים שלי דואגים שאני אהיה בעודף משקל! עכשיו ההורים שלי נעלו את כל האוכל
בשביל שלא אוכל להגיע אליו ואני לא יכולה לאכול מה שאני רוצה. מה עליי לעשות?
תשובה/ זה חולני ומגוחך. את צריכה למצוא רופאים שיודעים מהן הפרעות אכילה. את לא
תגיעי לעודף משקל. אני מבטיחה. התקפי אכילה הם לא התקפי אכילה בשיקום. אותו הדבר
עם ההורים שלך, זה פשוט מזעזע ודוחה, במיוחד שאת רוצה לשחרר ולאכול. אוקי, הם
אומרים את זה כי הם לא יודעים דבר על הפרעות אכילה, אבל עדיין. וואו. את לא
"רק" בתת משקל, את גם בנקודה שאת יכולה למות. אנשים לעיתים קרובות
מאושפזים בBMI כזה. מה שאני יכולה לייעץ לך הוא להשיג רופאים או מטפלים
חדשים שיש להם את הידע הדרוש לגביי הפרעות אכילה. תדפיסי מאמרים מסוימים על
הנושאים האלה.!
אני חושבת שהייתה לי הפרעת אכילה כפייתית...
שאלה/ יש לי אנורקסיה אבל מעולם
לא הובחנתי. לפניי שנה פיתחתי הפרעת אכילה, עליתי שש קילו בכמה חודשים בגלל שאכלתי
כשהייתי שבעה פשוט כי אני אוהבת אוכל- אני לא יודעת לומר האם זו אכילה כפייתית או
לא, אבל מה זה ל? בגלל העלייה במשקל (ועכשיו כשאני מסתכלת אחורה, התמתנה טיפה
בחודשים האחרונים) התחלתי להגביל את עצמי וקיבלתי הפרעת אכילה ועכשיו אני בשיקום
מלא (אוכלת 5000 קלוריות פלוס) ואני עדיין חושבת על אוכל. למה?
תשובה/ את קודם כל צריכה להבין למה היה לך תאבון מוגבר. אני
כמעט יכולה להבטיח לך שיש הסבר לכך. הסבר נפוץ לתאבון מוגבר/עלייה במשקל הוא
דיכאון ובעיות נפשיות אחרות, שינויים הורמונאליים (התפתחות מינית), תופעות לוואי
של תרופות (במיוחד בגלולות למניעת היריון ותרופות לטיפול בדיכאון), תקופה ממושכת
של הגבלת אכילה, תת פעילות בלוט התריס, לחץ, אכילה מועטה מידיי במהלך מחזור (לרוב
בלי כוונה, כמו למשל דילוג על ארוחת הבוקר), התעמלות ועוד ועוד ועוד. זה נפוץ
שלפעמים אנחנו מקבלים תאבון מוגבר ומעלים במשקל בזמן התבגרות, זה חלק מהתהליך של
להפוך מנער למבוגר. הסיפור שלך מזכיר מאוד את הסיפור שלי, אז תסמכי על המילים שלי!
אני עליתי 10 קילו בכמה חודשים בגלל שילוב של גלולות למניעת היריון עם תאבון מוגבר
ועלייה במשקל כתופעת לוואי ודיכאון. כשהפסקתי עם הגלולות הדיכאון שלי השתפר ואיבדתי
את המשקל בהדרגה בלי שום הגבלה או התעמלות קיצונית על ידי כך שפשוט אכלתי כשהייתי
רעבה. למרבה הצער, קיבלתי הפרעת אכילה. עכשיו אני יודעת שאם לא הייתי מקבלת אותה,
המשקל שלי היה בהדרגה חוזר למשקל הקודם (טרום העלייה במשקל). עכשיו אני בפחות או
יותר באותו המשקל בו הייתי לפניי העלייה במשקל, ואני מתחזקת אותו ללא שום הגבלה או
התעמלות קיצונית. הפרעת אכילה כפייתית היא לא דבר שאת פשוט "מקבלת"
(למרות שכולם בשיקום מאמינים שכן ברגע שהרעב הקיצוני מכה בך). פחות או יותר כולם בשיקום חווים מחשבות על
אוכל. אוכל היה בראש שלי 24/7 זה היה מתיש. חשבתי שאני עלולה להפוך ל"אכלנית
כפייתית מכורה". 90% מהמחשבות שלי היו על אוכל: מתי לאכול, מה לאכול, מה
לקנות... כל הזמן! עכשיו, זה לא ככה. אני אוהבת אוכל, אבל הוא לא החיים שלי. זה
טיפשי לתת לאוכל למנוע ממני לחיות את החיים האמיתיים. תזכרי שזה בסדר גמור
"לאכול יותר מידיי" לפעמים. רוב האנשים עושים את זה, לדוגמא בחגים כמו
ראש השנה, שאת פשוט חייבת לאכול את האקסטרה עוגת דבש הזו כי היא כל כך טעימה.
לפעמים אנחנו אוכלים עד שאנחנו הרבה-מעבר לשבעים, וזה בסדר. תמשיכי לאכול, תמשיכי
לעלות ותסמכי עליי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RecoverED.