הפרעת אכילה היא מחלה מורכבת. זו מחלה נפשית שלעיתים קרובות מתבטאת בבריאות פיזית. היא נובעת לעיתים רבות כתוצאה של גנטיקה ונסיבות סביבתיות שמשתנות מחולה לחולה. יש סוגים רבים של הפרעות אכילה (אנורקסיה, בולימיה, אדנוס, אורתורקסיה, אכילה כפייתית ועוד) ואנשים בכל הגילאים, המינים, סוגי הגוף, גזעים, העדפה מינית וכו יכולים לפתח אחת. ועדיין משום מה, אנחנו עדיין מותקפים רק בתמונות של הפרעות אכילה שמתבטאות בצורת אנורקסיה קיצונית: גוף קטנטן, שלדי שעומד בקו הדק בין חיים לבין מוות. המדיה לעיתים קרובות מתחזקת את התמונות האלו עם כותרות כמו: "שקלתי 28 קילוגרמים ואכלתי רק עלה חסה אחד ביום". הם מחזקים את הכתבות עם תמונות של עצמות ומציגים לנו את הקורבן שהבריא בצורה הזו: בדרך כלל עדיין אישה צעירה, עדיין רזה, כנראה עוסקת בחיטוב הגוף עם פנים יפהפיות. 

ומה מתקבל כתוצאה מכך? הסטראוטיפ המסוכן של איך הפרעת אכילה ניראית ומי מפתח אחת. הסטראוטיפ הזה פוגע בכולם, משריש בנו את המחשבה של נערה צעירה ויפה שמרעיבה את עצמה באופן קיצוני, ומי שלא נמצא איתה באותה התבנית, לא באמת בעל הפרעת אכילה. השורש לבעיה הוא שלמעשה, אחוז קטן מאוד מהאנשים שמפתחים הפרעת אכילה סובל מאנורקסיה נרבוזה, ואחוז קטן עוד יותר שכן יש לו אנורקסיה נראה במצב קיצוני כל כך כמו שאנחנו רואים בתקשורת. "לפניי השינויים האחרונים בקטגוריית האבחון, ניתן היה להעריך כי מכל אלו הסובלים מהפרעות אכילה מגבילות, רק 10% סבלו מאנורקסיה, 40% סבלו מבולימיה וכל השאר נפלו בקטגוריית האדנוס (הפרעת אכילה הכוללת הרעבה עצמית ובעלת תסמינים דומים לאנורקסיה אבל מבלי להמצאות בתת משקל)" נלקח מכאן. מרבית בני האדם שמהווים אותם 90% שסובלים מהפרעות אכילה ולא אובחנו עם אנורקסיה נמצאים בקטגוריית משקל "בריא", "עודף" או "השמנת יתר". זאת כמובן מבלי לציין את כל האנשים שלא אובחנו מעולם ואינם מחפשים עזרה ולמעשה הם שקופים בגלל המשקל שלהם, אלו שלא מקבלים עזרה ותמיכה שהם צריכים וראויים לה. 
קיימים הרבה סוגים של אנשים "שקופים" שחיים עם הפרעת אכילה ונמצאים במשקל "בריא".
אלו שאיבדו משקל רב ובאו ממשקל גבוה יותר אבל עדיין נמצאים במשקל "תקין"- זה סוג אחד של אנשים. אלו אנשים שלעיתים קרובות מקבלים מחמאות ושבחים על ההירידה במשקל שלהם, אפילו שהם עשו זו בצורה זהה לצורה שבה אנשים יורדים ממשקל "בריא" ל"תת משקל"- מישהו שהיה מאובחן עם אנורקסיה במקום לקבל שבחים על המאמצים שלו.  

 קיימים טיפולים רבים לאנשים שאיבדו במשקל ונכנסו לקטגוריית המשקל המתאימה לאבחון אנורקסיה נרבוזה לעומת אנשים שאיבדו לדוגמא את אותה כמות המשקל אבל באו ממשקל מקורי שנחשב ללא מקובל מבחינת החברה (או "מקובל" אבל לא "נחשק"). ומה שהרבה אנשים לא יודעים או שוכחים הוא שלכולנו יש משקל טבעי בריא משלנו (וזה פחות או יותר יכול להיות כל משקל, גזרה או מידה), ואם אנשים נמצאים מתחת למשקל הזה, הם נמצאים בתת משקל עבור הגוף שלהם. אז אם מישהו שנמצא באופן טבעי בBMI 27, ומרעיב את עצמו מטה לBMI 20, אז הוא נמצא בתת משקל חמור עבור הגוף שלו, אבל הפרעת האכילה שלו לעיתים קרובות תראה פשוט כ"איבוד משקל בריא". המחלה שלו יכולה להיות לא רק מוסתרת, אלא גם כמשהו שנראה בעיניי החברה כחיובי, מה שיעודד את הבן אדם להמשיך בהתנהגות מופרעת ורק יידחוף אותו לשקוע יותר בתוך המחלה שלו. עוד אנשים הכלולים בקטגורייה הזו הם אלו שלעולם לא יהיו מתחת למשקל "תקין" ויוכלו להשאר למעשה חולים לאורך כל תקופת זמן שהיא מבלי שאף אחד יבחין, ואלו שימשיכו לאבד במשקל. בנקודה הזו החברה תבוא ותגיד "הי, תרד במשקל אבל לא יותר מידיי!" זאת הנקודה בה איבוד המשקל יתחיל להראות לחברה כבעיה, אבל היות ואף אחד לא הבחין בכך כבעיה קודם לכן כשהבן אדם היה במשקל תקין, בנקודה הזו כבר הבן אדם ככל הנראה כבר יהיה שקוע לחלוטין בהפרעת האכילה שלו.
קבוצה אחרת הם האנשים שיש להם הפרעות אכילה אבל המשקל שלהם לא משתנה הרבה, או שהם מעלים במשקל במהלך הפרעת האכילה שלהם. משקל הוא רק תסמין משני של הפרעת אכילה, וחשוב להבין שלא כולם חווים שינויים במשקל כשהם סובלים מהפרעת אכילה, או לא שינויים שמזכירים הפרעת אכילה. לדוגמא, קיימים לא מעט אנשים שבסופו של יום מעלים במשקל במהלך הפרעת אכילה מגבילה (כתוצאה מכניסה למצב הרעבה, מה שמוביל לחילוף חומרים איטי ולרעב קיצוני).  משקל הוא לא קריטריון המצביע לא על קיומה של הפרעת אכילה ולא על חומרת המחלה. משקל הוא אינו מדד שבאמעותו ניתן למדוד האם הפרעת האכילה של הבן אדם חמורה יותר או פחות מהפרעת אכילה של בן אדם אחר.
קבוצה אחרת של "אנשים שקופים" שנמצאים במשקל "תקין" הם אלו שמחלימים ממשקל נמוך או נמוך יותר ועלו במשקל למשקל שנראה מבחינת החברה ל"משקל טוב". אנשים רואים אותם ברחובות ולא חושדים בדבר. חברים מפסיקים לדאוג והמשפחה סוף סוף נושמת לרווחה. האנשים הקרובים לאדם מראים פחות דאגה ופחות תסכול: הם חושבים שהמסע נגמר, הבן אדם החלים. כי אם אתה נראה בסדר, אתה בטח גם מרגיש בסדר. חשוב להזכיר, הפרעת אכילה היא מחלה נפשית, ושתסמינים פיזיים יכולים להופיע, אבל הם כלל לא הכרחיים על מנת לאשר הפרעת אכילה או למדוד את חומרתה. חשוב לזכור שבן אדם יכול להיות במשקל שאינו בריא עבור הגוף שלו גם אם הוא נמצא במידה "מקובלת" על פי הסטנדרטיים של החברה, הם עדיין עלולים להיות בתת משקל למרות מה שמדד הBMI אומר. רק בגלל שאנחנו לא יכולים לראות את הכאב ואת הסבל מבחינה חיצונית לא אומרת שהם לא חווים את זה. הכאב הנפשי שהוביל אותם לתחתית שהם היו בה קודם עדיין שם ועדיין זקוק לעזרה. 

אנשים שנראים "בסדר" אבל אומרים שהם לא צריכים להילקח ברצינות. הם צריכים לקבל תמיכה והם צריכים לזכות לעידוד שייגרום להם לנוע קדימה לעבר מקום בריא ושמח, פיזית ונפשית, לא משנה איך זה נראה על הגוף שלהם. אולי זה לא ייראה כמו האסוציאציה של בריא ושמח, אבל אתה מוכרח לשים בצד את השיפוט שלך במטרה לעזור לאותו הבן אדם להשיג את החיים הטובים ביותר שהוא יכול לחיות.
אם אתה מישהו בעל משקל שהחברה מחשיבה ל"בריא" אבל אתה מתחזק התנהגות והרגלים המשוייכים להפרעת אכילה על מנת לשמור ולהגיע למשקל הזה, או שאתה מעלה במשקל מחדש ואתה עדיין  לא בסדר אבל אנשים מרגישים ש"אתה נראה טוב", אז תושיב את האנשם החשובים לך ותגיד להם. תקבע את הגבולות שלך, תן להם לדעת מה שאתה צריך שהם יידעו, ותבקש מהם לתמוך בך על מנת שתשתפר. תהיה פתוח וכנה. אל תסתיר את הקשיים שלך. תהיה אסרטיבי ואל תחשוש להגיד מה עוזר לך ומה לא עוזר לך. תדפיס מידע על הפרעות אכילה על מנת לבסס את מה שאתה אומר ובשביל לתת להם משהו שייקראו אחר כך על מנת להבין כמה הפרעת אכילה כואבת וממכרת, ושהפרעת אכילה נובעת ממה שקורה בראש, ולא בגוף (!). תכתוב מכתב אם זה קל יותר עבורך. לא משנה מה, תדבר. מגיע לקול שלך לזכות לאוזן קשבת.  

זאת אמליה לי, בעלת הבלוג LetsReocver, שפירסמת באינסטגרם שלה (Amalielee) את התמונה הבאה עם התיאור שמופיעה מתחתיה, בשבוע המודעות להפרעות אכילה: 


"זה שבוע המודעות להפרעת אכילה ואני רוצה להשתמש בהזדמנות הזו על מנת להזכיר לכם שהפרעת אכילה היא לא מידה או מראה! כאן אתם יכולים לראות אותי בהרבה גדלים שונים, ונחשו מה? הייתה לי הפרעת אכילה בכולם. הפרעת אכילה יכולה לקרות לאנשים בכל גיל, מין וגזע, ומגיעה בכל הגדלים. בכל תמונה שנאתי את עצמי והתעללתי בעצמי- לא הייתי בריאה. לומר שלבן אדם לא יכולה להיות הפרעת אכילה כי הוא במשקל נורמאלי או בעודף משקל זה בורות ודבר מאוד כואב. האם ידעתם שמרבית החולים אינם בתת משקל? עכשיו אתם יודעים. לכל אדם עם הפרעת אכילה יש את המראה שלו שמשקף את הפרעת האכילה. תופעת לוואי של תת משקל מופיעה בחלק מהמקרים. אנחנו לא יכולים לחיות בעולם שאפילו רופאים לא יודעים את זה". 

ובנימה אישית.
כשהפרעת האכילה שלי החלה הייתי באמצע הטווח התקין של מדד הBMI. ירדתי לגבול התחתון של המדד הבריא באמצעות הרעבה עצמית. כל מה ששמעתי במהלך הירידה במשקל הזו היו מחמאות. שאני ניראית מדהים, שאני צריכה להמשיך ככה, שעכשיו "מגיע לי להיות בביקיני בקיץ". ומה הבנתי מזה? שזה בסדר להרעיב את עצמי. שזה בסדר ללכת לים רק אם אני יורדת יותר במשקל. שזה בסדר לאבד את המחזור ולהיות לא בריאה, כי רק ככה אני ניראית טוב, כי רק ככה אני יפה בעיניי החברה.
במהלך הפרעת האכילה שלי הגעתי גם למשקל גבוה מתמיד בגלל כניסה למצב הרעבה שהובילה לחילוף חומרים איטי במיוחד. העלייה במשקל הייתה מהירה מאוד למרות שאכלתי XXX קלוריות (!), שזו הייתה כמות קטנה יותר מהכמות שבאמצעותה ירדתי למשקל הנמוך ביותר שלי (!). במהלך העלייה במשקל הזו שהייתה למעשה התקופה הנוראית בחיי, תקופה שהפרעת האכילה שלטה בי יותר מידיי פעם, הערות שקיבלתי היו "רואים שהגזמת עם הממתקים בחופש", "הפסקת להתאמן אה?", והכי נוראית "איפה הימים שהיית הכי רזה בכיתה?". כל התגובות האלו הגיעו בתקופה שכמו שציינתי, הייתי אוכלת כמעט את הכמות הכי קטנה שאכלתי איי פעם, התאמנתי באופן אובססיבי והתחלתי לפתח בולימיה ואורתורקסיה בנוסף להפרעת האכילה הקיימת שלי, שבאותו זמן התחלפה מאנורקסיה נרבוזה לEDNOS (אנורקסיה לא שיגרתית- כלומר הפרעת אכילה הכוללת הרעבה עצמית אך ללא המצאות בתת משקל המאפיין אנורקסיה). ההערות האלו הכניסו אותי למצב השנאה העצמית הקיצוני ביותר שהייתי בו איי פעם. לא ידעתי מה לעשות, התחלתי לפגוע בעצמי ובסופו של דבר הובילו אותי להתאשפז למשך חודשים בבית חולים, לאחר ניסיון התאבדות. מובן שלא רק התגובות הובילו אותי למצב הזה, אבל עצם העובדה שהתגובות המודאגות/המחמיאות התחלפו במה שמבחינתי היו השפלות, רק תרמו לחשיבה החולנית שלי: אסור לי לאכול, מגיע לי לסבול, אני פרה חסרת שליטה ועוד ועוד ועוד.
שנה לאחר שהתחיל השיקום שלי (שהתחיל אחריי שהאבחנה שלי התחלפה בחזרה מEDNOS לאנורקסיה נרבוזה) והגעתי לBMI התקין הייתי שבויה ללא כל ספק בהפרעת האכילה שלי. אנשים רק שיבחו אותי על העלייה במשקל, אמרו לי שאני ניראית טוב עכשיו ושאני צריכה לשמור על זה, ולמען האמת, הערות האלו רק החמירו את המצב שלי. אנשים אמרו לי שאני ניראית בריאה, ובראש שלי הפרעת האכילה שלי צעקה עליי: "את רואה, עכשיו את שמנה", זה גרם לי להרגיש שאני לא ראויה יותר לעזרה, לדאגה, הדיאטנית שלי אמרה לי שאני לא צריכה להגיע אליה יותר כי אני במשקל "תקין" והרופאים שלי שיבחו אותי כי הבדיקות שלי התחילו להשתפר. כולם התנהגו אליי כאילו החלמתי, המשפחה שלי הייתה אומרת לי "אנחנו שמחים שאת לא לא חולה יותר, שהחלמת מזה סוף סוף"- הם החליטו שאם המצב הפיזי שלי השתפר, אז אני כולי השתפרתי. אנשים כל הזמן שכחו שהבעיה שלי היא נפשית .זה הותיר אותי מתוסכלת, שבורה, אבודה ובודדה. אף אחד כבר לא הסתכל עליי עם מבטים מזועזעים ברחוב. הרגשתי שלא מגיעה לי עזרה יותר, הרגשתי שאין לי יותר בעיה, שאני כבר לא חולה-שמה שאני עושה ואיך שאני מרגישה- זה בסדר- למרות שעדיין הגבלתי את הצריכה הקלורית שלי לפרקים ולמרות שהראש שלי עדיין היה שבוי לחלוטין במחלה. עד שלא לקחתי את ההחלטה להחלים למען עצמי, ולהתגבר על מה שהחברה עלולה לומר, נשארתי באותו המקום, בתחושה שעכשיו כשאני לא בתת משקל, לא מגיעה לי עזרה יותר. אני לא צריכה להחלים יותר. עליתי במשקל וסוף סוף נפרדתי לשלום מהרזון לנצח, אבל יצרתי את החיים שלי מחדש. וזה משהו שהרבה אנשים לא זוכים לעשות, כי הם חושבים שלא מגיע להם לעשות זאת יותר. עלייה במשקל למשקל הטבעי של הגוף היא דבר הכרחי לצורך החלמה מלאה מהפרעת אכילה, לצד עבודה מנטאלית. בגלל זה לא פלא שאנשים רבים ש"מחלימים" נמצאים בקו הדק שבין "תת משקל" ל"משקל תקין" על פי הBMI, או מתחזקים חיים שעדיין קשורים לאובססיה לגוף שלהם ולמשקל שלהם- לדוגמא קריירת פיתוח גוף, או פיתוח הפרעת אכילה קצת יותר מקובלת חברתית, כמו אורתורקסיה או התעמלות קיצונית. 
עוד מקרה אחד בולט שזכור לי מאותה התקופה היא שנפגשתי עם בחור שלמדתי איתו לבחינת הפסיכומטרי, אפשר לומר שהתידדנו וסיפרתי לו על עצמי ו שסבלתי עד לא מזמן מאנורקסיה שעכשיו אני משתקמת ממנה. אני זוכרת את הרגע הזה טוב. הוא חייך והרים גבות ואמר לי: "באמת היית אנורקסית או שהיית מהוונאבי אנורקסיות שלא באמת מצליחות להרזות?". באותו רגע שהוא אמר את המשפט הזה נתקפתי בבחילה נוראית, המצאתי תירוץ והלכתי הביתה, מחניקה דמעות כל הדרך עד שהגעתי הביתה והתחלתי לבכות. זה הזכיר לי את התקופה שאומנם הייתי במשקל בריא אבל חולה לחלוטין, והאופן שבו הוא כינה את המצב שלי לכאורה "וונאבי אנורקסית" כל כך הזכיר לי את הרגשות הנוראיים שהרגשתי אז. שאני כשלון, שאני לא מצליחה להרעיב את עצמי מספיק,  למרות שאכלתי מעט יותר מתמיד. 

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מהחוויה הזו היה לעולם אבל לעולם לא להחמיא/להעיר לבן אדם לגביי שינויים במשקל שלהם. וזה מה שאני אומרת גם לכם. בין אם הבן אדם עלה במשקל, ירד במשקל, והוא נראה טוב יותר/פחות בעיניכם, בבקשה, אם אתם לא באמת יודעים מה הוביל את הבן אדם להיות במצב הנוכחי שלו, בבקשה אל תגידו מילה. מה שבעיניכם נראה כמחמאה/הערה קטנה עלול להיות בעיניי הבן אדם כפידבק/טריגר להפרעת אכילה שאולי קיימת אצלו. גם אם הבן אדם נראה לכם בריא יותר מאיי פעם, יכול להיות שהוא נמצא במצב הכי נורא שלו אי פעם. והחשוב ביותר, לעולם אל תזלזלו ותפחיתו בערכה וחומרתה של הפרעת אכילה, בין אם היא שלכם לבין אם היא של אחר, על סמך המשקל. או בכלל.