המאמר נכתב על ידי שרה פראנס יאנג מהבלוג EveryThingEDRecovery

-

"ליום הזה יש משמעות מיוחדת עבורי: לפניי ארבע שנים ביצעתי את ההחלטה לעשות את הצעדים הראשונים אל עבר שיקום מהמצב הנפשי והפיזי שהייתי בו ומהמחלה הנפשית שממנה סבלתי: אנורקסיה לא שגרתית (EDNOS).

זה לא הרגיש כאילו משהו באמת יצליח וייצא מההחלטה שהרגיש שהחלטתי בלב לא שלם, בלב שלא באמת מאמין בהחלטה הזו, אבל זה היה יום משמעותי שכן הציב אותי על הדרך לשיקום. הרגע הזה הביא אותי לאיפה שאני עכשיו: אישה בריאה ושמחה שנמצאת בנסיגה מהפרעת אכילה כבר יותר משנה וחצי, אחריי שנתיים וחצי אינטנסיביות של מאבק בלתי פוסק.

היום הזה לפניי ארבע שנים הציל את חיי בכל כך הרבה דרכים, ולחגוג אותו, באמת, לחגוג את היום שהחלטתי לא למות לאט לאט ולהילחם בשיניים עבור הבריאות שלי, האושר שלי, ויותר מהכל, החיים והקיום שלי. 

לפניי ארבע שנים מהיום הייתי לחלוטין מאוסה מלהיות אומללה וחולה. החיים שלי היו גיהנום מוחלט. הייתי מלאה בנואשות, אופל, כעס ותסכול. ראיתי את השיער שלי נושר בגושים על רצפת המקלחת. צפיתי בו נהפך לרזה וליבש ולשברירי. הייתי מסוחררת כל היום. חייתי קיום אפור והרגשתי שהחושים שלי והמוח שלי הפכו לפיסת צמר גפן מעורבלת, לעיתים לא הצלחתי אפילו להבין איפה אני נמצאת. הייתי מתוסכלת מהאינסומניה. מהסיוטים. מהקלוריות שמסתובבות בראש שלי כל היום וכל הלילה, משאירות מרחב קטנטן במוח שלי בשביל דברים אחרים. הייתי עייפה מלספור את הדקות עד לרגע שבו "יורשה" לי לאכול. ומהרעב ומההתעמלות הכפייתית, ובסופו של דבר, מההקאות. מהפחד האינטנסיבי שהרגשתי כל פעם שהלכתי ליד אוכל. מהמצב הקסטרופלי של הנפש והגוף שלי, שהרגשתי כמו קליפה מורעבת שלא מסוגלת לתפקד, ונפש שנישלטה על ידי דבר אחד בלב: הרצון לאבד משקל ועוד משקל ועוד משקל. הרצון הזה לא נתן לי אופציה לחשוב על שום דבר אחר. לא יכולתי להתמודד עם שום דבר אחר. הרצון הזה לא נתן לי את היכולת להתמודד ולחוות רגשות וחוויות שנרגמו על ידי הפרעת האכילה שלי במקום הראשון. מחלה נפשית וקשה שנגרמה על ידי קומבינציה של גנטיקה והסביבה שהייתה סביבה הייתה הדבר היחיד שאיפשר לי לא להתמודד עם העולם, אבל סוף סוף, אחריי שמונה שנים, החלטתי שזה לא יכול להימשך. בהתחלה, 

ראיתי במוות כבריחה היחידה מהעינויים של הפרעת האכילה, אבל רגעים של צלילות התחילו להופיע בתודעה שלי, עד שהאפשרות של שיקום התפתחה ממחשבות שדחיתי אותן לאורך הרבה זמן, מחשבות שבסופו של דבר הפכו לפעולות. ועם הזמן הפכתי לחזקה יותר. ויותר. ויותר. 

אני יודעת: שמעתם את כל זה בעבר. קראתם את הפוסטים שלי או פוסטים של אחרים, אולי צפיתם במישהו שאתם אוהבים נאבק בהפרעת אכילה, או שחוויתם את זה יד ראשונה. אבל היום אני גם רוצה לדבר על לאן השיקום שלי לקח אותי ואולי זה יישמע קצת שונה מאחרים. 

עברתי וצפיתי בהרבה אנשים שחיים מתחת לתווית "משוקם". אולי זאת התווית שהם הדביקו לעצמם או שרופאים נתנו להם. אבל זה לא משנה. מה שאני רואה הוא הרבה אנשים רזים מאוד שמשתמשים במונח "משוקם". חלק מהאנשים האלה הם אנשים שרזים באופן טבעי- לאנשים יש משקל טבעי ובריא גם בטווח הנמוך של הBMI התקין וזה בסדר גמור, זה אפילו מעולה! כל המידות והצורות הן מהממות, כל עוד הבן אדם נמצא במקום הטבעי והבריא שלו ושמח עם מי שהוא. עם זאת, אני גם יודעת שהרבה מהאנשים האלה מתחזקים משקל מסויים על ידי שקילות יום יומיות והגבלת צריכת הקלוריות שלהם ושליטה בפעילות הגופנית שהם עושים. ואם ככה אתה מוצא את עצמך אחריי שמבחינתך סיימת את השיקום בגלל שאתה לא מסוגל ללכת רחוק יותר או שאתה מרגיש שאתה יכול להתמודד עם זה רק עד לנקודה הזו, אז אני אמחא כפיים על התהליך שלך, על החוזק שלך, על האומץ בכך שהגעת עד לנקודה הזאת- אתה מדהים, חזק, ונפלא. חלק מהאנשים אולי ימתנו מעט את הפרעות האכילה שלהם ופשוט יחיו איתה במצב של לעצור באמצע הדרך משיקום מלא וחופש מוחלט מהפרעת האכילה לבין להיות לחלוטין שבוי על ידה. זה בסדר גמור, ואם אתה רוצה לקרוא לזה שיקום מלא, מי אני שאחליט שזאת לא ההגדרה האישית שלך? אבל אני גם רוצה להדגיש שזה לא איפה שאתה חייב למצוא את עצמך. אתה יכול לדחוף את עצמך רחוק יותר. בין אם זה עבר, בין אם זה בעתיד, יש אפשרות לדחוף מספיק חזקה קדימה אל עבר חיים שאתה חיי פחות או יותר חיים חופשיים לחלוטין מההשפעה של הפרעת האכילה. אני יודעת את זה, בגלל שאני החלטתי שאלו החיים שאני אחתור אליהם. 

על מנת להגיע לאיפה שאני עכשיו, בחרתי לדחות את כל האידיאילים והרעיונות שנבנו על ידי התרבות שלנו והחברה שלנו. אני בוחרת את הבריאות האמיתית (!) על פני הרעיון שאני צריכה להיות במשקל מסויים, מידה מסויימת או גזרה מסויימת בשביל להיות שמחה. אני בוחרת את השמחה שלי על פני השקרים המוחלטים האלה שאני צריכה להיות בגזרה מסויימת, משקל מסויים או מידה מסויימת על מנת להיות בריאה. השקרים האלה זה משהו שדוחפים לנו לגרון כל יום, כל היום, לא משנה לאן אני אסתכל, אבל אני פשוט לא קונה את זה יותר. ראיתי כל כך הרבה ראיות מכל הסוגים שאני יכולה לקרוא לזה בולשיט. ואני החלטתי לחיות את החיים שלי בדרך שהיא לעבוד עם הגוף שלי ולתת לו להיות בכל משקל, גזרה או מידה שהוא צריך על מנת לשמור על הבריאות והשמחה שלי. אני לא אשנה את זה לעולם בשביל מישהו או משהו. אני בוחרת בי".