"אני חושבת שהפרעות אכילה הם מסוג הדברים האלה שאף אחד לא באמת חושב שהוא יפתח. לפחות ככה הרגשתי לפניי הפרעת האכילה. לא דאגתי לגביי המשקל שלי, לא באמת: ניסיתי מאכלים חדשים עם רצון, תמיד ביקשתי מנה שנייה אם הציעו לי, לעולם לא שקלתי את עצמי, והייתי במשקל בריא לגמרי. זה משהו שאני מבינה רק עכשיו- לעולם לא הייתי בעודף משקל. לא הייתי צריכה להשתנות. יש לי הורים שאוהבים אותי ולעולם לא אמרו לי משהו לא בסדר, הייתי חכמה, היו לי את הציונים הכי טובים בכיתה, וחשבתי שאנורקסיה היא משהו שאני לעולם לא אחווה בגלל שאני יותר מידיי אינטילגינטית מכדי לפגוע בגוף שלי בצורה הזו.

העניין הוא שעכשיו אני יודעת שהפרעות אכילה לא קשורות לכמה אתה אינטילגנטי. לשקול את כמות הקורנפלקס שאני אוכלת, לספור קלוריות בכזאת אובססיה שאפילו ספרתי את המסטיק הנטול סוכר שלעסתי, לצאת מהמיטה בשביל לעשות בסודיות אימון של 10 דקות בזמן שההורים שלי ישנו- זאת לא התנהגות הגיונית. הפרעות אכילה נדבקות ואוכלות את הצד ההגיוני במוח שלך וגורמות לצד הלא הגיוני לצמוח עד שהוא גובר על הצד ההגיוני. 

זה לא משנה אם אתה גאון- לכל אחד יש צד לא הגיוני אז אף אחד לא חסין להפרעות אכילה. הפרעת האכילה שלי התחילה להתפתח כשהייתי בת 14 (אני כמעט בת 16) עכשיו. הלכתי לבית ספר של בנות בלבד, אז כמובן שכשכולן התחילו להתפתח כולן התחילו להיות אובססיביות כלפיי המראה שלהן ולגביי הרזון שמבטיח את המקובלות שלך. חברות שלי התחילו לשים לב למה שהן אוכלות. שמתי לב שהחברה הכי טובה שלי אף פעם לא אכלה יותר חטיף שוקולד אחריי הכריך שלה כמו קודם לכן- אפילו אם אמא שלה הייתה שמה לה קליק, שזה החטיף האהוב עליה. לפעמים היא בכלל לא אכלה את הכריך אפילו. ואז אחת מהחברות שלי הורידה אפליקציה לירידה במשקל (שזה השטן). עדיין לא הייתה לי הפרעת אכילה אז, אבל התחלתי לשים לב יותר לכך שהירכיים שלי נוגעות אחת בשנייה כשאני הולכת, ושיש לי צמיגים כשאני יושבת ומתכופפת. 

הרגע שהיווה ממש טריגר עבורי היה כשהייתי בחזרה למסיבת סיום בבית ספר שהופעתי בה וכמה מהחברות שלי הזמינו פיצה לארוחת צהריים. כבר אכלתי את הארוחה שאמא שלי ארזה לי, אבל בגלל שכולם אכלו חתיכה, גם אני אכלתי אחת. ואז עוד אחת. ואז שלוש. מהר מאוד הפיצה כולה נעלמה, וכולם אכלו רק חתיכה אחת, חוץ ממני. אני אכלתי שלוש. ואלוהים, האם הרגע אכלתי שלוש חתיכות פיצה?? זה מה שחשבתי. כבר אכלתי כריך ושוקלד וצ'יפס ותפוח ואלוהים. הרגשתי כזאת שמנה. הרגשתי את הבטן שלי גדלה מכל הג'נק הזה. אני צריכה לעשות משהו לגביי זה. זה נשמע ממש דפוק עכשיו, אבל זאת הייתה הדקה ששינתה את החיים שלי לגמרי לשנה שלאחר מכן לגבריי. לפתע, אפליקציות לירידה במשקל היו התנך שלי. דיי מהר רשמתי בהן כל מה שאכלתי באובססיביות, הייתי נכנסת למטבח בשביל למצוא אריזות כדי שאני אוכל לדעת כמה קלוריות אכלתי, הכנתי בראוניז מוזרים שמכילים 99 קלוריות עם יוגורט 0% במקום חמאה והתעקשתי שז טעים לי למרות שהיו להן טעם של מחק, שיגעתי את ההורים שלי על ידי זה שקניתי משקל לאוכל ושקלתי כל ארוחת ערב שהם שמו לי כדי שאני אדע בידיוק כמה עוף אני אוכלת, רצתי 5 קילומטר כל יום לא בגלל שנהניתי בזה אלא בגלל שהייתי צריכה לשרוף את הקרקר והמרק גזר שאכלתי לארוחת צהריים. התחלתי להרגיש שקר לי כל הזמן ואבא שלי היה מתלונן על זה שאני כל הזמן מדליקה את התנור חימום. נהיו לי שטפי דם בפנים, הידיים שלי היו כחולות, החזה שלי נעלם, המחזור שלי הפסיק, המחשבה על כמה קלוריות אכלתי היום, כמה אני יכולה להרשות לעצמי לארוחת ערב, כמה רחוק אני צריכה לרוץ היום כדי לשרוף את זה, איזה קומבינציה לארוחת בוקר של מאפה ופרי אני יכולה לאכול לארוחת בוקר שתהיה שווה לפחות מ350 קלוריות- כל זה תמיד היה נוכח במוח שלי. פשוט הפכתי למחשבון מהלך. כל החיים שלי סבבו סביב מספרים. 

אבל הייתי שמחה, נכון?

לאחר כמה חודשים, אנשים התחילו לשים לב.

"את ניראית ממש רזה"

"וואו! איך נהיית כזאת רזה?"

החברות שלי כבר יצאו מתוך הבועה של "אני מדלגת על הקינוח". אני לא. הן לעולם לא הפכו להיות כמוני. אני המשכתי.

והתגובות לאט לאט הפכו ל: "את ניראית ממש חיוורת. את בסדר?"

"פשוט תאכלי את העוגה בידיוק כמו כל השאר, אלוהים. מה לא בסדר איתך?"

האחות קראה לי למשרד שלה יום אחד ואמרה לי שאחת מהחברות שלי בקשה ממנה לדבר איתי. היא אמרה שהן מודאגות לגביי. היא אמרה לי שאני צריכה לאכול כמו שצריך, אבל לא הקשבתי. זה לא היה מספיק בשביל לעורר אותי מזה. ראיתי את הדאגה בעיניים של אבא שלי כשהוא חיבק אותי והרגיש את הצלעות שלי דרך ה4 חולצות שלבשתי, ראיתי את הדמעות בעיניים של אמא שלי כשזרקתי את הצלחת וסירבתי לאכול את הארוחת ערב שהיא הכינה כי לא ראיתי כמה שמן היא שמה במחבת. אבל הייתי שמחה. הייתי שמחה. בגלל שתמיד הייתי הילדה הגבוהה והשמנמנה שבין החברות שלי ועכשיו אני הייתי הרזה. אף פעם לא הייתי הבן אדם הזה. חשבתי שזה מדהים. 

וזה המשיך ככה. פתאום, להיות הרזה כבר לא היה כל כך נפלא. התחלתי להיות ממש עייפה, כל הזמן. ספירת הקלוריות השתלטה על הכל. לאט לאט התחלתי להעלות את צריכת הקלוריות, עדיין מפוחדת מהעלייה במשקל. עברתי מלשמור על המשקל עם 1400 קלוריות לסביבות ה2000, אבל המחשבה על הגבלה קלורית עדיין הקיפה אותי כל רגע שעשיתי משהו. עדיין שמרתי על BMI לא תקין, עדיין היו לי שטפי דם, עדיין לא היה מחזור. אבל שכנעתי את עצמי "שהחלמתי". אכלתי את הכמות המומלצת ליום למבוגרים והייתי בריאה.
לא. בשום צורה שהיא לא הייתי בריאה.

בזמן שגלשתי ברשתות חברתיות ובאתרי דיאטות, עברתי על תגובה על שכתבה מישהי שניקראת גווינת'. מישהו שאל על איך להחלים מאנורקסיה והיא דיברה על להעלות את צריכת הקלוריות דרסטית, וזה נראה ממש הגיוני. היא דיברה על מדע וזה דיבר אליי. מצאתי את האתר שלה, וחיפשתי על תוכנית השיקום שלה, MM. אחריי כמה זמן, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. אבל עדיין הרגשתי בודדה, כל כך לא בטוחה מה כדי לעשות, לא ידעתי אם מישהו יתמוך בי בכלל, כל כך מפחדת מהמחשבה של לעלות אפילו קילו אחד.  

כנראה הייתי נשארת בטרום שיקום הזה לאורך המון זמן אם לא הייתי מוצאת את הבלוג שלך. הוא הראה לי שיש מישהי שהיא כמוני. בעצם, לא בידיוק, בגלל שהיא עשתה. היא החלימה עם MM, היא אכלתה 3000+ קלוריות כל יום ולא קרה לה שום דבר נוראי. היא חלקה את החוויה שלה ושכנעה אותי לקחת את הצעד הבא.
אני עדיין לא מחשיבה את עצמי למשוקמת לחלוטין, עדיין עברה יותר משנה מאז שהיה לי מחזור, אני לא לגמרי בset point weight שלי, אבל אני כבר לא מרגישה שכל כך קר לי כל הזמן, אני בBMI תקין, הידיים שלי כבר לא נראות כמו של שלד, ואמא שלי ואבא שלי שמחים עכשיו, כמוני. אני באמת שמחה, באמת, אני יכולה לאכול קורנפלקס מבלי לשקול אותו יותר, אני מכינה בראוניז אמיתיים עם חמאה ואוכלת כמה כאלה כל יום מבלי אשמה ומבלי לשרוף את הקלוריות אחריי זה. יש מעידות קטנות, אבל אני מנסה לשכנע את התודעה שלי להיות הגיונית שוב. אף פעם לא אבחנו אותי, אף פעם לא הלכתי לרופא, ואף פעם אף אחד לא האיר לי את ההיבט האמיתי של האובססיה הזאת. אפילו היום ההורים שלי לא יודעים על זה שנהגתי לספור קלוריות בטירוף. אבל אולי אני אספר להם יום אחד. אני יודעת שאם אני אמשיך לדחוף את עצמי אני בסופו של דבר אקבל את המחזור שלי. אני יודעת שאני גודלת ואני צריכה להזין את הגוף שלי, ולא להרעיב אותו. 

לכתוב את כל זה ולהודות שהייתה לי בעיה, וכן הייתי צריכה שיקום, הביא אותי לדמעות. לעולם לא הייתי מהבנות שאכלו 300 קלוריות ליום ושקלו 30 קילו והיו צריכות אשפוז. למרות שהפרעת האכילה שלי הייתה בדרכים מסויימות פחות קיצונית מזה, אני חושבת שזה מה שהפך אותה למסוכנת כל כך: רק בגלל שאכלתי יותר מ300 קלוריות ליום, זה לא אומר שלא פגעתי בעצמי. פגעתי בגוף שלי, אבל בגלל שזה לא היה כל כך דרמטי, זה נמשך יותר זמן ממה שזה היה יכול להיות.

לא הגעתי למצב כל כך קשה שרופאים הכריחו אותי להכנס לשיקום. הייתי צריכה לבחור בעצמי בשיקום. וזה מה שגורם לי להיות כל כך גאה בעצמי. עשיתי את הבחירה הזאת עבורי. בחרתי להיות בריאה ושמחה, באמת שמחה, ולא כשהפרעת האכילה שלי שמחה. אני באמת לא יודעת איפה הייתי בלעדייך. 

בשנה האחרונה עברתי גיהנום, אבל יודעת מה? אני מכירה את עצמי יותר טוב עכשיו. אני יודעת שיש לי אישיות שנוטה להתמכרויות, שאם אני לא אשים לב, יכולה להשתלט עליי. אני יודעת שיש לי נטייה לפרפקציוניזם. אבל אני גם יודעת שאני יודעת להתחייב לדברים בצורה חיובית. אני יודעת שאני יכולה להפנות את כל האנרגיה שיש לי עבור משהו טוב. אני יכולה לעשות הכל.