חרדה מתלווה בתחושה שהיא לעולם לא תגמר. לתחושה של טביעה. של "אין אור בקצה המנהרה" כשהיא מגיעה בזמן שיקום מהפרעת אכילה. כמו שציינתי בפוסט השאלות- תשובות הזה, זה דיי בלתי אפשרי להימנע מחרדה כשזה נוגע לתהליך השיקום, וזו אחת הסיבות מדוע שיקום הוא דבר קשה כל כך. 

שוב, כמו שכבר אמרתי באותו הפוסט, אני משתמשת במטאפורה הבאה בהקשר להפרעות אכילה ושיקום:

יש דרקון מבעית בחצר שלך, וכל פעם שאת מנסה לצאת מהבית הדרקון הזה מנסה לאכול אותך. יש לך בחירה: את יכולה לשמור על עצמך לכודה בבית שלך לנצח, או שאת יכולה למצוא נשק, לצאת החוצה ולהילחם בו.

זו אותה הבחירה כשאת צריכה להחליט האם להתמודד מול הפרעת האכילה או להישאר לכודה בבועה שהיא יצרה לך. את יכולה לבחור להישאר לכודה בטלפיים שלה או שאת יכולה להתמודד עם הפחדים שלך ולהילחם בהם. הדרך היחידה להרגיע את החרדה ובסופו של דבר להיפטר ממנה היא התמודדות עם הפחדים שלך כלפי אוכל, משקל והרגלים אחרים שהפרעת האכילה השרישה בך. הדרך היחידה לגרום לזה להיפסק היא ללכת נגד הפרעת האכילה. להמחשה, שימו לב לשביל הבא:

השביל הזה נוצר על ידי אנשים שהלכו בו. מישהו הלך בדרך הזאת עוד לפני שהיא הפכה לשביל, ואז עוד מישהו הלך בה, ואז עוד אחד. בסופו של דבר, כולם המשיכו ללכת בדרך הזאת פעם אחר פעם, מה שגרם לדרך הזו להפוך לעמוקה יותר וברורה יותר, עד שהיא הפכה לשביל מאוד ברור שעכשיו כולם הולכים בו בצורה אוטומטית, ולא על הדשא שמסביבו. זה מה שקורה במוח שלך: ככל שאת עושה משהו יותר פעמים, ככה זה הופך לטבעי ונורמלי יותר לעשייה עבורך. אז אם את מגיבה להפרעת אכילה שלך שוב ושוב, אז זה הופך להרגל שאת מבצעת וניסיון להפסיק את ההרגל הזה, יוביל כמובן, לחרדה. כשאת נלחמת כנגד הפרעת האכילה שלך, את מתחילה בעצם ללכת על הדשא שמסביב לשביל שאת רגילה ללכת בו. בהתחלה זה ירגיש לא טבעי, מוזר, לא הדבר האוטומטי שאת רגילה לעשות. זה מרגיש לא בטוח, לא ברור, את לא יודעת לאן את הולכת יותר- כי את לא הולכת על השביל הקבוע שלך. מי יודע לאן תוביל ההליכה על הדשא שמסביב לעומת השביל המוכר והידוע?

את תרגישי חרדה, פחד וסכנה- בהתחלה, בגלל שזה לא הטבע שלך וזה ימשיך להיות מפחיד לאורך זמן מה, אבל כל פעם שאת הולכת בדרך החדשה, את יוצרת שביל חדש- שביל שמוביל למקום אחר שאינו זהה לשביל הקודם. בסופו של דבר, הדרך הזאת תהפוך להיות שביל ברור, והשביל הישן יתחיל להעלם היות והדשא מתחיל לגדול עליו שוב פעם. בסופו של דבר- השביל הישן, יתפוגג והשביל החדש יתפוס את מקומו- ויהיה הנורמה החדשה שלך. מה שאני מנסה לומר הוא שעשייה של דברים חדשים יוצרת שבילים חדשים במוח שלך, שגורמים להתנהגות החדשה שלך בסופו של דבר גם להיות ההתנהגות הטבעית שלך (כרגע ההתנהגות הישנה שלך- זו שנוצרה על ידי הפרעת האכילה- היא זו שמרגישה לך נורמלית בגלל שהתנהגת בצורה הזו למשך זמן ארוך כל כך וחזרת על ההתנהגות הזאת פעמים רבות כל כך). זה הזמן בו החרדה תתחיל להתפוגג. ככל שאת חוזרת על משהו ככה לחזור עליו שוב יהיה קל יותר, ונורמלי יותר.

אז חרדה הולכת להיות משהו שאת הולכת לחוות לא מעט במהלך השיקום שלך. יכול להיות שהחרדה הזו תופיע לפניי שאת הולכת לאתגר את עצמך, או בזמן הזה או לאחר מכן. אבל כך או כך, זה שם, וכנראה את לא ממש יודעת מה לעשות או איך להתמודד עם זה. ככל הנראה תרגישי שמה שיעשה לך הכי טוב עכשיו זה להגיב להפרעת אכילה שלך, שככל הנראה תגיד לך או לא לאתגר את עצמך, או לפצות אותה לאחר מכן. תתעלמי מהקול הזה. אני יודעת שזה קשה בטירוף, אבל זה הקול שמנסה לעשות אותך חולה. הוא מנסה לגרום לך לחיות חיים אומללים. ובואי לא נשכח את המטרה העליונה והעיקרית של הקול הזה- להרוג אותך. אז איך מתמודדים עם חרדה קיצונית כשהיא מכה בך?

דבר אחד חשוב הוא לדעת להפריד בין הקול שלך, המחשבות שלך והרצונות שלך לבין הקול, המחשבות והרצונות שנגרמים ונוצרים על ידי הפרעת האכילה. תלמדי לזהות מי את, ומי היא הפרעת האכילה. תתווכחי עם הקול הזה. תשתמשי בהיגיון שלך. בלוגיקה. תשתמשי בעובדות כנגד הרגשות השליליים שמכרסמים בך. תנצחי את זה עם חשיבה.

לדוגמא, בתהליך העלייה במשקל שלי, בתקופות שעדיין הייתי במשקל נמוך או רגיל והייתי מרגישה שהגוף שלי ענק, מוזר, לא פרופורציונלי, שאין לי שום סיבה להעלות במשקל- הייתי אומרת לעצמי, לא משנה איך הייתי מרגישה, כל פעם מחדש: אם אני בתת משקל, אין שום סיכוי שככה אני נראית- ועצם זה שאני יכולה באמת להאמין לקול הזה רק מראה כמה אני חולה וכמה אני צריכה את העלייה הזו במשקל. כשהגעתי למשקל בריא, והרגשתי כאילו "אין לי זכות לאכול יותר כי אני לא צריכה להעלות במשקל כי אני כבר שמנה", הבנתי שני דברים כשניסיתי לחשוב בהיגיון:

1. אין לי שום יכולת להרגיש שמנה אם אני במשקל בריא.

2. גם אם אני שמנה, יש לי כל זכות שבעולם להזין את הגוף שלי, כמו כל אחד אחר, לא יותר ולא פחות. אחרת אני אמות, אז נראה לי שכנראה אני כן צריכה לאכול, לא משנה מה.

אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודדות עם חרדה היא ביצוע של כל מיני טכניקות להסחה עצמית. כשאת מרגישה חרדה, לחץ, סטרס- תסיחי את עצמך על ידי עשייה של דברים שאת נוטה "לשקוע" בהם.

הנה כמה הצעות:

-צפייה בסרט

-קריאת ספר

-כתיבה

-לצייר או לצבוע

-בלוג

-תפירה או סריגה

-תעשי קצת  מחקר על דברים שמעניינים אותך (או שפשוט תכנסי לHIX או לעובדות לא חשובות בפייסבוק)

-אקס בוקס

-אפליקציות/משחקים בפלאפון/מחשב

-שאלוני אינטרנט

-להתקשר/להיפגש עם חברה/קרוב משפחה/כל אדם שתרצי

-סרטים דוקומנטריים

-נגינה

-לימודים

-סידור החדר

-קניות באינטרנט

-צילום

-פזאלים

ספציפית פזאלים, ממש טובים כדרך להסחה היות והם נורא "שובים" את המחשבות שלך ואת הריכוז שלך ויחסית בקלות יכולים להסיח אותך מהרגשות השליליים שאת מרגישה.

דברים אחרים שאת יכולה לכלול:

-עשייה של דברים שמעוררים רגשות שונים מהרגשות שאת חווה. זה יכול להיות קריאה של ספרים אמוציונליים, מכתבים או להסתכל על תמונות שמעלות זיכרונות טובים. זה יכול להיות צפייה בסרטים שמעוררים רגש שונה מחרדה, כמו קומדיה, דרמה או אפילו אימה (האמת אימה עבד לי הכי טוב מבין כל השאר). חוץ מזה, זה גם נחמד להקשיב למוזיקה משמחת ואופטימית כשאת מרגישה עצובה, או מוזיקה מרגיעה כשאת מרגישה חרדה. אנחנו נוטים להאזין למוזיקה עוצמתית כשאנחנו כועסים, ולמוזיקה עצובה כשאנחנו עצובים, אבל במקרים רבים זה רק גורם לך לשקוע יותר ברגש מאשר לסייע לו לחלוף.

-אם את ממש, ממש בסטרס, ומרגישה שאת לא יכולה לשלוט בעצמך ושאת נמצאת בשלב מאוד אינטנסיבי של החרדה, את יכולה להיעזר בטכניקת צלילה בקרח שעזרה לי ממש. אבל חשוב לציין שאם את סובלת מכל מצב רפואי שהוא, תיצרי קשר עם רופא לפני שאת עושה את זה, ליתר בטחון.

הטכניקה הזאת אומרת למלא קערה עם קרח, ולהניח את הפנים עליה. זה מוביל לירידה בלחץ דם, קצב לב וטמפרטורת הגוף, שזה עוזר להרגעת רגשות ומוריד את רמות החרדה. זה יכול לקחת בסביבות ה15-30 שניות עד שמרגישים שיפור.

-לשנות את הסביבה שבה את נמצאת כשאת בחרדה יכול להיות דבר מעולה. זה לא משנה אם זה אומר ללכת למקום דמיוני ובטוח בראש שלך, ללכת למקום הבטוח שלך בבית, לצאת להליכה מרגיעה בטבע או ללכת לבית של חבר. שינוי באווירה ובסביבה שאת שרויה בה יכול לעזור לך להירגע.

-תזכרי את הסיבות שלך לשיקום ותמצאי מטרה ברגשות השליליים האלה. למשל: "אני עושה את זה בגלל שאני רוצה להחלים". את צריכה לדעת ולזכור שהרגשות השליליים האלה משחקים תפקיד בהתקדמות שלך קדימה. אם השיקום שלך מרגיש ונראה כמו קשתות בענן וחדי קרן, אז או שאת חד קרן נדיר מאוד, או שמשהו שם לא בסדר. לפעמים צריך לעבור גיהנום בשביל להגיע לגן עדן, ושיקום הוא אחד מהסיטואציות האלו.

-תרגיעי את הגוף שלך. כשאת לחוצה, הגוף שלך מגיב בהתאם. זה יכול להתבטאות בכאבי בטן, ראש, בחילות, שלשולים, חיוורון, רעד וכו. כל אלה הן תגובות טבעיות לחרדה ולסטרס, לגוף שלך נשלחים סימנים שהוא בסכנה ואז הוא מתחיל לשתף אתך פעולה בתחושות החרדה- גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. תנסי להירגע. תתני לכתפיים שלך לצנוח. תשעני אחורה על הספה או שתשכבי על המיטה. תשחררי את השרירים. תסמני לגוף שלך שאת לא בסכנה, והחרדה שאת חשה תוכל להיחלש.

חרדה שמקושרת לשיקום מהפרעת אכילה היא בהחלט לא נעימה, בלשון המעטה, ומציפה אותך בצורה נוראית כשהיא בשיאה, אבל זה כן משהו שאפשר להתמודד אתו, וזה כן משהו שישתפר לאורך תהליך השיקום. אם את יכולה, תמצאי פסיכולוג/מטפל/יועץ שיוכל לעזור לך לעזור לעצמך בתקופה הקשה הזאת. 

והכי חשוב, תמיד תזכרי ותזכירי לעצמך, שגם זה יעבור. אני חושבת שאני לעולם לא אפסיק להגיד את המשפט הזה הרבה כל כך, מכיוון שהוא נכון כל כך. כל רגש, כל דמעה, כל פחד- לא משנה מה את מרגישה כרגע, יום אחד- אולי מחר או בעוד שנה, את תרגישי יותר טוב וזה יהיה מאחורייך. מבטיחה לך כמו שהבטחתי את זה לעצמי כל יום.