How we spend our days is, of course, how we spend our lives. What we are doing with this hour, and that 

is what we are doing. —Annie Dillard

שיקום מאנורקסיה הוא קשה. הוא לוקח הרבה זמן. פשוט להתחיל איתו אבל הולך ומסתבך בשלבים מאוחרים יותר. בקיצור, זה מתיש.

מכל הסיבות האלה, לבחור לשים את חיי השגרה על 'הולד' – או לפחות בצורה חלקית- ייראה כמו האסטרטגיה הברורה מאליה על מנת להפוך את השיקום להצלחה. דרך אחרת לעשות זאת היא להתאשפז או לבחור בטיפול יומי בבית החולים או במרפאה. ברגע שהתחייבת אליו, כבר עשית את אחת ההחלטות המשמעותיות בכל הנוגע להאם לקח פסק זמן מחיי השגרה שלך. אז, 'רק' נותר לפצח את האופן בו תוכלי לשים את המחויבויות שלך בצד לכל זמן בו השיקום נמשך. אבל, כמו שכבר רשמתי בפוסטים רבים אחרים, טיפול ושיקום מוסדי הוא לא דבר שמתאים לכולם. 

היתרונות והחסרונות שבאשפוז מלא/יומי  הם מעין גרסה ליתרונות ולחסרונות של בחירה בהפסקה מכוונת מן השגרה הרגילה על מנת להקדיש את מרבית הזמן והאנרגיות לשם שיקום עצמאי או אשפוז. אם את מחליטה שאת לא מעוניינת בטיפול מוסדי או שאין לך גישה אליו, את צריכה לשאול את עצמך מהו האורך של פסק הזמן אותו תרצי או תזדקקי על מנת לצלוח את הליך השיקום.
אם את לומדת, האם זה אומר שאת צריכה לשים קורס או שניים בהמתנה? אם את עובדת, האם זה אומר שאת צריכה לקחת חופשת מחלה ארוכה במיוחד או אולי להתפטר? האם את צריכה להפריד את עצמך מכל אחריות מקצועית או אישית (התנדבויות, למשל)? תשובת 'כן' נשמעת ברורה מאליה, 'בטוחה' יותר, אבל האם זו אכן התשובה הנכונה? עבור כל יתרון אפשרי שכרוך בלקיחת פסק זמן על מנת להתמקד בשיקום, קיים גם חסרון אפשרי. 

בשבילי, להמשיך עם העבודה בעוד אני משתקמת הרגיש כמו הבחירה הברורה הטובה ביותר. לא יכולתי לשאת את הרעיון שלא יהיה לי מה לעשות מלבד לחשוב על אכילה ועל אי-אכילה. אבל לו היה מישהו שיעזור לי לחשוב באמצעות אלטרנטיבה אמיתית שלא הייתה רק שוקעת באובססיה אנורקסית, אני לא חושבת שהבחירה 'הנכונה' הייתה נראית כל כך ברורה.  אני חושבת שלפחות חודש או יותר של זמן נטול עבודה לחלוטין בשלבי השיקום המוקדמים היה יכול בהחלט להקל על הדברים, לפחות על האספקטים הפיזיים של העניין. אבל בדיוק בשל העובדה שהמצב הפיזי שלי היה קטסטרופלי ממש בהתחלה, בדגש על מצב המוח שלי, היום נראה לי שלהגיע להחלטה מושכלת ונבונה בכוחות עצמי לאותו רגע הייתה דבר בלתי אפשרי. עבדתי בצורה מאוד לא יעילה במהלך השנה שבה נערך שחזור המשקל שלי והרבה עבודה מתקנת הייתה צריכה להיעשות אחרי שהמוח שלי התבהר והתפקח. אולי האשליה של הפרודוקטיביות בינתיים הייתה מועילה; אולי היו דברים אחרים.

הנה המאפיינים החשובים ביותר של שני הצדדים של המטבע שפגשתי במהלך השיקום שלי (ולא רק).

יש לך זמן להקדיש עבור מה שהשיקום דורש. בשבועות ובחודשים הראשונים, פירוש הדבר הוא בעיקר לאכול הרבה ולהסיר מכשולים מיידים (קוגניטיביים או/וגם סביבתיים) לשם כך. שגרה עמוסה היא מקור מצוין לתרץ ארוחות שלא נאכלו, ויתור על טיול בסופר "כי המשמרת הייתה ממש לחוצה היום" וכו וכו. לכן, היעדר עיסוק הוא למעשה היעדר ואובדן מבורך של תירוצים, לא רק לאחרים אלא גם לעצמך. מאוחר יותר, העבודה הנדרשת נעשית פחות אקוטית ויותר אמורפית: הדברים שיוצרים מכשולים להתקדמות והשתפרות מתמשכת עשויים להתחיל להתהפך, החל ממכשולים ברורים כמו דימוי גוף ועד לדברים מפוזרים יותר כמו מערכות יחסים עם אנשים אחרים או עם נורמות חברתיות/תרבותיות שנאלצנו לספוג במשך כול שנות חיינו ובפרט בשנות המחלה. חקירה ועבודה על הדברים האלה עשויה להיות קלה יותר כאשר היא לא נדחסת לפינה ע"י דברים אחרים לעסוק בהם.  אם יש לך תמיכה מקצועית, את תקחי חלק בקבוצות תמיכה, סשנים פסיכולוגיים ותזונתיים שאולי יכללו זמן נסיעה לא קצר ולעיתים קרובות ידרשו הכנה מוקדמת/שיעורי בית על מנת לוודא שהטיפולים הללו יהיו אפקטיביים ככל הניתן. 

יש לך את האנרגיה להקדיש למה שהתאוששות דורשת. תהליך התיקון הפיזי שהגוף שלך עובר לכל אורך כל שלבי השיקום  הוא משמעותי. תהליך התיקון והמחיקה של כל חוקי האנורקסיה שמצב ההרעבה כפה על המוח שלך, הוא משמעותי. החיים הרגשיים שלך קשורים קשר הדוק עם שניהם. כל השינויים האלו יוצרים יתרונות משחררים: הקלה, כוח סיבולת וכוח התמודד. ובזמן שהכול משתנה, תנאים חיצוניים עלולים לסכן את היכולת שלך להתמודד ולהמשיך להתמודד. אם יש לך עבודה פיזית מאוד או תפקיד תובעני במיוחד, למשל, ייתכן מאוד שפשוט לא תוכלי להתאושש ולהחלים מבלי לשחרר את עצמך ממנו באופן זמני או לצמיתות. במקרה הזה, ייתכן שיהיו לך שאלות קשות למענה בכל הנוגע לאיך לעשות זאת, מה זה אומר על הזהות שלך ועל בחירות אחרות בחיים.

יש לך זמן לישון. בהמשך לסיבות הקודמות, שיקום לעיתים קרובות כולל כמות די עצומה של שינה. להיות מסוגלת לישון כמה שאת רוצה וצריכה כל לילה, ונמנום צהרים לפי הצורך, זו תמיכה עבור כל התהליך הפיזי שאינה  ניתנת להחלפה.

את נותנת לעצמך לוח זמנים להחלמה. כאשר החיים מעמידים פנים שהם ממשיכים כרגיל, יכול להיות קשה להשיג כל תחושה של דחיפות בנוגע לביצוע השיקום, כלומר לאפשר לו לקרות באמת. פרק הזמן בו החלטת שאת כן רוצה להשתקם אבל רק "מחכה לרגע המתאים" עלול להימשך לאורך חיים שלמים, כמו שכבר הרחבתי בפוסט הזה. אם למשל נתת לעצמך שישה חודשים של חופש מהעבודה או מהלימודים על מנת להשתפר ולהשתקם, אז הדחיפות לפתוח בשיקום הופכת לבלתי-נדחית ומשמעותית הרבה יותר אחרי שהוגדר פרק זמן ספציפי עבורו.
אז את יכולה לבדוק ולשאול את עצמך באופן תדיר: בקצב הזה, האם אני הולכת להיות מסוגלת לתפקד בצורה טובה בעבודה או בלימודים כשייגמרו ששת החודשים האלה? מה אני יכולה לעשות היום, השבוע והחודש על מנת לוודא שאני אהיה מוכנה? 

אנשים אחרים יודעים מה קורה. הסתרת העובדה שיש לך מחלה והחלטת להחלים ממנה יכולה לעכב את השיקום בדרכים מתוחכמות ורבות: זה יכול לגרום לך לחוש בושה על הרעיון שעכשיו כשאת אוכלת יותר אנשים אחרים יחשבו שלמעשה אף פעם לא הייתה לך בעיה כלשהי. הסתרת השיקום עלולה ליצור אי רצון לבקש עזרה מעשית ותמיכה רגשית בכל דבר, החל בבישול ועד לקניות, לאכילה או למניעה מהתעמלות. להעמיד פנים כאילו כלום לא קורה הופך את הכול להרבה יותר קשה. לקחת הפסקה מהעבודה, הלימודים או כל מחויבות אחרת לא בהכרח אומרת באופן אוטומטי שכולם יידעו בדיוק מה קורה ולמה החלטת לעשות זאת, אבל הרבה יותר קשה עבורך להעמיד פנים כאילו כלום לא קורה. עם כמה שזה יכול להרגיש לא בנוח בהתחלה, הנראות הנכפית של זמן השיקום שלך יכולה ליצור צורות של תמיכה חברתית שבנסיבות אחרות לא הייתה יכולה להתקיים.

את מונעת מעצמך אינטרקציה חברתית מזיקה. אנשים אחרים יכולים להיות לא מועילים בצורה די מרשימה במהלך השיקום, במיוחד אלו שלא יודעים מה קורה איתך. חברי צוות שמשוחחים במטבחון על האסטרטגיה העדכנית ביותר שלהם לירידה במשקל הוא דבר נחמד להיפטר ממנו לזמן מה, עד שאת מרגישה יותר בנוח עם הגוף הצומח שלך ועם החידושים והשינויים בדפוסי המזון, ההתעמלות והחשיבה שלך.

שינוי הוא קל יותר לאימוץ. השיקום משנה כמעט הכול. ההעדפות שלך והרצונות שלך לא יישארו כפי שהיו אחריו, ולא להניח שהאופן שבו את בוחרת לבזבז את הזמן שלך היום יישאר זהה לאחר השיקום הוא משהו שיכול להיות מועיל. אם את לוקחת פסק זמן, החיים שאת תחזרי אליהם לא יהיו כמו החיים שמהם לקחת הפסקה. יש נקודת מעבר מוגדרת מראש מין השיקום אל 'החיים האמיתיים' שבהם מין הסתם הגיוני לשאול שאלות כמו 'מה אני רוצה להשיג עכשיו?' ולחפש תשובות שאינן יכולות להיות 'להמשיך להיות כמו שאני עכשיו'. 

אין לך על מה לחשוב מלבד המחלה והשיקום ממנה. זה יכול להיות מאוד לא יעיל.

אחת הדרכים המרכזיות בה הפרעות אכילה מגבילות מחרבנות את החיים היא על ידי הקטנת החיים אך ורק למזון, התעמלות, מדידות, ספירות ושליטה. החמרת צמצום הפוקוס הקטלני הזה על ידי חיסול מקורות משמעות אחרים לחיים היא מסוכנת. חשוב לזכור שהמהות של שיקום מוקדם היא פשוטה מאוד: את פשוט צריכה לאכול הרבה, הרבה הרבה יותר. 

את מאבדת תחושה של פרופורציה. בני אדם נהדרים בלתת לטריוויה להתרחב מספיק בשביל למלא את כל החלל הפנוי, כך שככל שאת יוצרת יותר חלל לטריוויה, ככה את יוצרת יותר פוטנציאל להרחבת כל הצורות המייגעות והמעייפות של האובססיה שממנה את מנסה לשחרר. אין לך על מה לחשוב פרט לקלוריות, משקל גוף ודקות של פעילות גופנית, ולכן את חושבת על כל דבר שהוא לא הדברים האלה. זה עשוי, בתורו, ליצור אחת מבין שתי השפעות לא רצויות.

1. את מבינה שהאובססיה גדלה ומחליטה בצורה מכוונת ליצור הסחות דעת עבור עצמך.

2. את לא אוהבת את אי הנוחות שכרוכה בלהיות שקועה בקלוריות, במשקל הגוף שלך ובדקות שהשקעת או לא השקעת בפעילות גופנית כך שעכשיו את מנסה לשנות את המחשבות האלו לכיוון אנטי-אנורקסיה אז את נסחפת בהיסוס להסחות דעת אקראיות.

לאמיתו של דבר, אין הבחנה בין שני המסלולים אבל הם עשויים להרגיש שונה לאחר שבוחרים ללכת באחד מהם. בשני המקרים, את מסכנת במידה שווה את הזמן ואת האנרגיה שיצרת עבור השיקום, ומסיימת בכך שאת מפסידה את היתרונות המרכזיים שביצירת פסק זמן בדיוק כמו אנשים שבוחרים לא לקחת פסק זמן עבור השיקום שלהם. 

את מאבדת אינטרקציה חברתית. הפרעות אכילה דוחפות אנשים הרחק ממך. אם השיקום כולל אפילו צמצום נוסף של אינטרקציה אנושית, למשל לא תראי חברים מהצוות בעבודה או מהלימודים לזמן מה, הבידוד עלול לגדול וליצור בעיות משלו, כל עוד לא נוקטים צעד פעיל ומנסים למלא את החלל באמצעות חברים ומשפחה. שוב, אנשים אחרים הם גם מעין כלי לטיפוס מעל אתגרי השיקום היות ולעיתים קרובות אינטרקציה עם אנשים אומרת אכילה ספונטנית ולא צפויה, כך שלדחוק את קצוות איזור הנוחות שלך יכול להפוך לתהליך איטי בהרבה אם את עושה אותו ללא מעורבות של אנשים אחרים שאינם מודעים למחלה או לא יודעים להכיל אותה. 

את מאבדת את הפרספקטיבה לגבי נורמליות. למרות שאנשים "בריאים" רבים הם בעלי מערכת יחסים מחורבנת עם אוכל ועם הגוף שלהם, רבים אחרים לא. מבחינת הרבה אנשים – הליכה לסופר, התלבטות בנוגע למה לקחת במסעדה, אכילה ושתייה בצורות וכמויות משתנות בהתאם לנסיבות ולתיאבון, וכל שאר הדברים שנכללים ונלמדים מחדש במהלך השיקום, הם למעשה מאוד פשוטים וכיפים עבורם. ככל שיקיפו אותך פחות אנשים שתוכלי לתקשר איתם ביום-יום שלך, כך עלול הקושי בהגדרת אכילה נורמלית ואכילה על פיה- לגדול. 

את מפחדת מהטבע הלא מוגדר של החיים העתידיים שלך. אם נאלצת לשים את הסמסטר על הולד או שאולי ויתרת על העבודה שלך לטובת השיקום, אז נוצר מעין חלל מעורפל של מה העתיד שלך טומן בחיקו. אי וודאות היא תמיד מבעיתה. היא יכולה להיות גם אחת ממתנות יקרות הערך שהחיים יכולים להעניק. ובכל זאת, לרוב, מדובר במקור  לפחד עבור רבים. חשוב לזכור שאמנם חלק רחב ממישורי החיים ממשיכים גם כשאת נמצאת בפסק זמן אבל במיוחד לצד השינויים הרגשים שנוצרים בעקבות הזנה מחודשת, כך גם נוצר חלון הזדמנויות מדהים להמציא את עצמך מחדש במיוחד לאור העובדה שובכן, את באמת הופכת לחדשה.

את מאבדת את הסיבות שלך להשתקם. אם החיים אינם שום דבר מלבד השיקום, הסיבות להחלמה יכולות ללכת לאיבוד. בתיאוריה, אפשר להמשיך לדמיין ולתכנן את הפריחה המחודשת של החיים לאחר השיקום, אבל בפועל זה יכול להיות קשה כאשר תזכורות יום-יומיות וגמול על המאמצים לא יכולים לבוא לידי ביטוי ולכן גם לא מורגשים.  למשל, אין לך דילמות קשות להיאבק איתם בצורה אפקטיבית יותר כעת, כשהחשיבה שלך צלולה יותר. אין לך החלטות מקצועיות מתעתעות שאת צריכה להחליט ואירועים שהיית יכולה לתפעל הרבה יותר טוב עכשיו כשלאור הליך השיקום, הרבה שינויים פיזיים ובדגש על מחשבתיים כבר החלו לבוא לידי ביטוי. כשאת לא נמצאת בסיטואציות שיכולות לאפשר לשינויים ולתגמולים האלה לבוא לידי ביטוי, זה בהחלט יכול להשכיח ממך למה את עושה את זה. יש לך מעט מקורות לאתגרי אוכל ספונטניים שתוכלי להתמודד איתם ולראות שובכן, את יכולה להתמודד איתם ולאכול כל מה שמפחיד אותך. כשהמסגרות שלנו כוללות שהייה בקרב אנשים לאורך רוב שעות היום, סביר להניח שתמצאי את עצמך בסיטואציות שדורשות ממך להתמודד עם אתגרים כאלה וכתוצאה מכך גם לשים לב לשינויים ולשיפורים באופן שבו את מתמודדת איתם. אז את מסתכנת בלעבור דרך מנהרת הרגשות של השיקום מבלי לחוות לעיתים תחושת מיידית ואמיתית שתזכיר לך למה את טורחת לעשות את כל זה. ברגע שזה קורה, יש סיכוי גבוה שהתהליך ייקטע לפני שיסתיים או אפילו לפני שיתחיל כהלכה היות והאי נוחות הכרוכה בלאפשר לשיקום להגיע לנקודת הסיום הטבעית שלו לא מתוגמלת בסיפוקים היומיומיים הקטנים בהם את לומדת כיצד הבריאות (שבמקרה הזה שווה לאוכל) עוזרת לך להתקיים ביתר קלות, פרודוקטיביות ושמחה בעולם הזה. 

השיקום הופך לדרך חיים. אובדן המוטיבציה עלול ללכת אף רחוק יותר ע"י התקבעות על סטטוס 'בשיקום'. אחרי הכול, החיים נמשכים, לא? אולי זה לא כל כך נורא. אולי לא להוות עבודה ולא לימודים ואף אחד לא מצפה ממני למשהו זה למעשה די נחמד. אולי אנשים מתנהגים בנחמדות ובעדינות כלפייך ומצפים ממך למועט ונוטשים את השגרה שלהם עבור זאת שלך. אולי את קצת רוצה שזה יימשך ככה קצת מעבר למה שחשבת מלכתחילה. אולי 'להיות בשיקום' הולם אותך כדרך חיים. כמובן, יש את הדיסוננס של לנסות ולהיכשל לבין לא באמת לנסות ולאפשר לכישלונות להרגיש יותר כהצלחות, אבל ובכן, אפשר לרכוב על זה בערך 90% מזמן השיקום. ברגע שזה קורה, את משקרת אם את קוראת למה שאת עושה 'שיקום'. את לא משתקמת, את חיה חולה (או משוקמת חלקית) ועושה כל מה שאת יכולה כדי להקטין את החסרונות של זה ולעטוף אותם באריזת 'זה חלק מהשיקום'. במיוחד, להימנע מלחץ לא רצוי לעשות דברים שלא מרגישים בנוח, יכול להיות שהצלחת לשטות אנשים שאכפת להם ממך לחשוב שאת באמת עושה תהליך או לפחות מנסה לעשות. בעקבות זאת סביר להניח שהם באמת יאמינו שהם תומכים בשיקום שלך (רגשית, כלכלית או/וגם בדרכים אחרות) כשלמעשה הם תומכים ומחזקים אשליה: מצב קבוע בתחפושת של תהליך. את חייבת את זה להם אם לא עבור עצמך, לקבל את המציאות ולהכריז שעבור עכשיו, את מעדיפה להישאר חולה או משוקמת חלקית מאשר לעשות מה שנדרש על מנת להשתפר ולהחלים.

אין תשובה נכונה אוניברסלית. יש פוטנציאל ליתרונות גדולים וחסרונות גדולים משני הצדדים. קראי את הסעיפים האלה בקפידה ושימי לב לכל תגובה חזקה שנוצרת בעקבות כל אחד מהסעיפים האלה. כל דבר שאת מזהה מניסיונות העבר להשתקם, כל דבר שאת מוצאת את עצמך נמשכת אליו באופן אינסטינקטיבי או להפך, מוצאת את עצמך נרתעת וכמו בכל דבר אחר, שאלי את עצמך האם האינסטינקט הזה הוא הפרעת האכילה שמדברת או לא. ואז תעשי את ההחלטה שלך או תחשבי עליה בזהירות, ואז תני לזה, כמו שהחלטות גדולות נוטות להיעשות, להיעשות מעצמה. ואז תנסי לחלץ את הטוב ביותר שאת יכולה מתוך מה שבחרת, אולי באמצעות להשתמש בפוסט הזה כהודעת תזכורת או הדרכה. 

ישנן סיבות רבות מדוע מנוחה אמיתית מהמחויבויות של החיים עשויה להרגיש בלתי אפשרית. אילוצים כספיים, הורות או חובת/אחריות טיפול עבור מישהו אחר הם העיקריים. אבל אפילו כאן, השאלה "האם ישנם שינויים מועילים שאני יכולה לעשות?" צריכה להישאל במקום לאפשר לעצמך להניח אוטומטית שהתשובה היא לא. לדוגמה, להעריך את המצב הפיננסי שלך ולחשב האם זה אפשרי מבחינתך לצמצם את שעות העבודה או לקחת לפחות הפסקה קצרה ויזומה, או להחליט לחסוך על מנת לאפשר את פרק הזמן החופשי הזה בעתיד. אם את אמא אז לדבר עם הבן זוג שלך ולהעריך האם הוא יכול לקחת על עצמו יותר משימות הנוגעות לילדים לתקופה מוגדרת, או לפחות מחבר לסייע מידי פעם. נדירים המצבים המאופיינים באפס גמישות לוגיסטית. 

תכנון לשם צמצום הפרעות פוטנציאליות של תפקידים חיוניים שאת עדיין אמורה לבצע במהלך השיקום צריך להיות מאוזן עם המודעות לכך שכרגע, כמעט כל דבר בחייך הוא אופציונלי בחלקו, נתון למשא ומתן. הטווח הארוך גם הוא רלוונטי כאן: המחלה משבשת את היכולת שלך להיות העובדת, הסטודנטית, האמא או הבת בצורה הטובה ביותר שאת יכולה או כל תפקיד אחר שהינו בעל ערך עבורך. אם את רוצה להיות מסוגלת למלא כל אחד מהם עם אנרגיה אמיתית, מחויבות, חזון ואושר, יכול להיות שתצטרכי לקחת צעד אחורה מהתפקידים האלו לפרק זמן מסוים. 

כשזה מגיע לחילוץ המקסימום מכל דרך שאת מחליטה עליה, אני חושבת שהאסטרטגיה הכי אפקטיבית לטפח את הפוטנציאל החיובי ולהפחית את הפוטנציאל השלילי בשני המקרים היא תכנון זהיר. 

אז אם את מחליטה להמשיך עם העבודה או הלימודים, איך את הולכת ליצור את הזמן ואת האנרגיה לשם התמודדות עם מה שנדרש עבור שיקום?

אילו חלקים בשגרה היומית שלך את יכולה להשמיט או לצמצם על מנת לפנות זמן? משא ומתן על זמן תחילת עבודה מאוחר/מוקדם יותר כדי למנוע את הנסיעה בשעות העומס, למשל. לבקש מקרוב משפחה או חבר להשגיח על הילדים פעם בשבוע. לוותר על גיהוץ בגדים יומי של שעה וכו.

אילו היבטים מתוך השגרה היומית שלך את יכולה לשנות על מנת להפחית את הלחץ? למשל, להפסיק להסתובב בחברת חבר שלא מדבר על אף נושא חוץ מדיאטות, לקבוע פרק זמן קבוע ביום שבו תוכלי לשבת קצת בפארק או מקום אחר בטבע שעושה לך טוב. 

מעל הכול, זכרי שהאלטרנטיבה שאת צריכה לתכנן את חייך על פיה היא לא 'החיים כרגיל'. החלופה היא לעשות משה ממוקד יותר בשביל להתמודד ולגבור על הפרעת האכילה שלך. אם את לא גורמת לפרק הזמן הזה להיות ממוקד מספיק, את תצטרכי לעשות משהו דרסטי יותר. אז, המחויבות שלך כרגע היא השיקום ולא שום דבר אחר. תהפכי את הזמן הזה לכמה שיותר אפקטיבי בהתאם למטרה העליונה שלך, על מנת שיתר הדברים בחייך יוכלו עדיין לאפשר את השיקום שלך ללא הפרעה ועל ידי מזעור הנזק ששאר המישורים בחייך עלולים לגרום לשיקום שלך. 

אם את מחליטה לקחת הפסקה מהחיים המקצועיים שלך, ההחלטה הראשונה שלך היא מתי ולאורך כמה זמן (ואם יש לך את הגמישות הנדרשת, אולי כמה הפסקות קצרות יהיו נוחות יותר עבורך מאשר אחת ארוכה). שוב, אין כאן תשובות נכונות.

בהתחלה, לעיתים קרובות  יש תקופה של התרוממות מצב הרוח בעקבות המחשבה על השינויים החדשים שיישאו אותך במהלך השבועות הראשונים של אכילה רבה יותר, כך שזה עשוי להקל עלייך את ההסתגלות לשגרה החדשה בנוסף להתמודדות עם הקשיים הראשוניים שמגיעים בשיקום, עלייה במשקל, צורך להוסיף עוד מזון כדי לשמור על עלייה במשקל, מצבים פיזיים מעצבנים וכל יתר השינויים שמופיעים בכמה שבועות הראשונים. עם זאת, חשוב להישאר מחוברים למציאות. אפילו התהליך של שחזור המשקל בשיקום עלול לקחת חודשים רבים, תלוי בנקודת ההתחלה שלך ובמיקום הנוכחי שלך על מסלול השיקום, אז תזכרי את התמונה הגדולה כשאת מתכננת את ההפסקה הזאת. 

ברגע שתקופת ההפסקה שלך החלה, האתגר העיקרי שלך הוא לדעת להגן על השיקום שלך ועל ההתמקדות בו באותה המידה כמו על הזמן שלך שמוקדש להתמקדות בדברים אחרים לחלוטין. ימים שלא תוכננו מראש הם חסרי תועלת כשהם הופכים לנורמה ולא לחריגה מהנה, בין אם הם מורכבים משעות ריקות המשתרעות סביב רחמים עצמיים או שעות שספוגות בדברים שתפקידם האמיתי הוא רק להעביר את הזמן. 

אז תשמרי על הפעולות ההכרחיות עבור השיקום שלך במרכז הבמה: האכילה והמנוחה. תקבעי זמנים קבועים ותכופים עבור משימות שיוכלו לעזור לך או עבור משימות שנקבעו על ידי המטפל שלך. 

תפני זמן מידי יום עבור לעשות משהו אחר לגמרי. למשל, להכין רשימה של ספרים שאת רוצה לקרוא, לפתח תחביב חדש (אולי להחיות אחד ישן) או מיומנות כלשהי.בין אם מדובר בכלי נגינה או שירה, ציור, צביעה או כתיבה: תחליטי על איזו סוג של פעילות מפתחת שהיא גם מושכת, אפשרית ומרחיבה את האופקים שלך קצת מעבר למוכר. 

תכנון של פעילויות חברתיות חשוב כמובן גם הוא, במיוחד אם הן יכולות לתת יד לשיקום שלך: לצאת לבר או למסעדה עם חברים, או אולי לבוא אליהם לארוחה שאין לך מושג מה הולך להיות מוגש בה – אלו דרכים מצוינות לשלב פעילות הקשורה להחלמה עם הנוכחות המחייה של אנשים אחרים.

בין אם את מחליטה לשמר את המחויבויות שכרוכות בחיים נורמליים או לא, תכנון זהיר ומוקפד של האופן שבו הימים שלך ייראו ומעקב אחר ההתקדמות שלך הוא אפילו חשוב יותר במהלך השיקום מאשר בכל פרק זמן אחר בחיים.

כיצד את הולכת להעביר את הזמן היום, ובמהלך שאר ימי השבוע?

מה צריך להיעשות ומתי את הולכת לעשות את זה?

לשבת ביום שבת בצהריים על מנת להרהר לגבי איך עבר השבוע האחרון ולהכין מעין לו"ז לשבוע הבא הוא הרגל שהשתרש גם אל תוך החיים המקצועיים שלי וגם אל תוך אלו האישיים. הערך של רגעים מתוכננים מראש בהם את עוצרת ועושה זום-אאוט הם רגעים שמידת הקריטיות שלהם נקבעת על פי מידת הפחד, הספק ואי הנוחות שבשלב הזום-אין במהלך הפעילויות היום-יומיות: הרבה יותר קל לאתגר את עצמך לאכול את הקאפקייק הזה או לשמור מרחק מהחדר כושר כל עוד יש לך חזון ברור למדוע את עושה את זה.

את צריכה להזכיר לעצמך את הקישורים הקונגטיבים בין הבאים:

 1. לאן מועדות פנייך. 2. למה דווקא לשם ו-3. איך את מתכננת להגיע לשם – תכנון ומעקב הם הדרך היחידה לעשות זאת. אם יש לך תמיכה מקצועית, יכול להיות שעודדו אותך לעשות את זה, אבל אם לא, את היחידה שיכולה לגרום לזה לקרות בעצמך. במיוחד בחזית המזון, אני ממליצה על תפריט בשלבים המוקדמים של השיקום, רק בשביל לוודא שהכמות שצריכה להיאכל באמת נאכלת. אבל כמובן, ככל שהתהליך נמשך, צריכה ספונטנית של מזון היא הדבר הראשון לתכנן לעבוד עליו. אותו סוג של תהליך עשוי לחול גם באזורים אחרים. 

במשך שנים רבות גם כתבתי יומן יומי. ויתרתי על זה לכמה שנים מאז האמצע של השיקום ואילך, כי זה הפך לרשומה אובססיבית של האובססיות שלי, אבל חזרתי אליו לפני כמה זמן, כעת רושמת אותו בבקרים במקום בערבים ואני אוהבת את הצלילות שהכתיבה מסייעת לי להביא לעיבוד של אותו היום שאני רושמת עליו. אני חושבת שיומן יומי ייעודי הוא טוב יותר מאשר מחברת חסרת מבנה. השתקפות היום שלך בכתב יכולה לעזור לך להבין טוב יותר מה משתנה ואיך את מרגישה לגבי זה. אם את לא חושבת טוב באמצעות מילים את יכולה לנסות לעשות את אותו הדבר באמצעות ציור ורישום למשל.

תדאגי לפנות זמן להיות נוכחת בגוף שלך. ללמוד לחוות בקבלה את המציאות של הגוף המשתנה שלך הוא מרכיב הכרחי בשביל שיקום מלא, ולא רק עבור המטרה הזאת אלא עבור שארית חייך – הרי בסופו של דבר השינויים הם לעד – בין אם מדובר בשיקום, הריון, הזדקנות או מחלה – החיים הם דינמיים וגם הגוף שלנו, בהתאמה. אם יוגה נשמעת כמו רעיון מושך כשההתמקדות היא על חיבור תודעתי יותר מאשר על הישג ספורטיבי וכמובן כל עוד זה לא גורם לטריגרים בכל מה שנוגע לעוררות של דפוסי התעמלות אובססיביים שאולי נמצאים בך – את יכולה לנסות. ללמוד לעשות מדיטציות: חמש דקות ביום אולי לא יעוררו שינוי מטורף בחיים שלך אבל זה ישנה משהו. תתכנני מראש זמנים נטולי פלאפון ואינטרנט, רק את, הגוף הזה, עכשיו. (עבורי נגינה בפסנתר, גינון קליל ושיזוף  התיישבו נפלא על המשבצת הזאת). 

ולבסוף, בין אם את לוקחת 'הפסקת שיקום' או לא, תיקחי הפסקות מהמציאות מפעם לפעם. בין אם זה טיול מחוץ לעיר, שבוע בחול או יציאה לחוף ים שלא היית בו שנים, בריחה מין היום-יום יכולה להקל כמו ששום דבר אחר לא יכול – אפילו ובמיוחד אם את מתנגדת לרעיון שאת רוצה, צריכה או ש'מגיע' לך.

אם את מתרוממת מתקופה ארוכה עם המחלה, חשוב לזכור שתצטרכי, בחלק מאוחר יותר של השיקום ובחיי הפוסט-שיקום, לטפח ולהחיות באופן פעיל אינטרסים ופעילויות שאינם מקושרים להפרעת אכילה. כאשר כל חלל החשיבה סוף סוף משתחרר מאחיזת האנורקסיה, כל העיסוקים, אובדן האנרגיה והוודאות השקרית של מערכת העקרונות של האנורקסיה יחלו להתפוגג. ההתפוגגות הזאת יוצרת חלל גדול שאיכשהו יתמלא בדברים רגועים, בריאים ומשמעותיים יותר, וההתרבות וההתחדשות של אותם הדברים לוקחת זמן. 

בדיוק כמו שפעם הרצון לא לאכול יותר היה ההוכחה הטובה ביותר לכך שאת צריכה לאכול יותר, העובדה שאת לא רוצה לעשות שום דבר יותר מהדברים ה'חוקרים' האלה, או שאת לא חושבת שזה שווה את המאמץ , זו ככל הנראה הראיה הטובה ביותר לכך שזה מה שאת באמת צריכה לעשות. אם לתרשים העוגה של החיים שלך יש מעט מאוד פרוסות בגלל שענייני אוכל/גוף היוו פעם פרוסה ענקית אחת, אל תחכי שהפרוסה השנייה בגודלה (בדרך כלל עבודה או לימודים) תתרחב ותכסה גם את שאר הפרוסות; השלב המתקדם והפוסט-שיקומי הזה הוא הזדמנות אמיתית לצמוח. 

אם את עושה את השיקום בצורה אמיתית לאחר תקופה של שיקום מדומה, הצורך להשתקם עלול להרגיש דחוף פחות אבל אמיתי באותה המידה: למעשה, האינטרסים הקיימים יכולים להסוות את עצמם טוב יותר כדברים שלא קשורים להפרעה אם ההפרעה לא השתלטה לחלוטין על כל מרחב בחיים שלך. המועמדים הברורים מאליו כאן הם כמובן דברים שמקושרים לאוכל: האם את באמת מתעניינת בקריאת ביקורת מסעדות, בזבוז של זמן רב בבישול ובאפייה או לחילופין לעבוד במסעדה או שהדברים האלה הם שאריות של המחלה שלך?
פעילות גופנית היא עוד פושע מוסווה נפוץ: הוא טוב בצורה נוראית בלגרום לעצמו להראות לגיטימי וכמשהו שמובן מאליו שהוא טוב, בריא ומאריך חיים. 

תחפושות כאלה עשויות לחשוף את עצמן גם בהקשרים אחרים: ייתכן שתביני שחברויות מסוימות או מערכות יחסים אחרות התבססו על הדינמיקה של המחלה והפסיקו לתפקד בלעדיה – אולי ניתנות להצלה, אולי לא. אולי את עשויה לגלות שהעדפות שלך בקריאה למשל השתנו או שאף פעם לא אהבת לצפות בסרטים אבל עכשיו את כן. אולי תגלי שאת אוהבת לצאת לברים במקום לשבת עם ספר טוב בערב שישי שלך או שאת רוצה לנסות סוגים חדשים של סקס (או סקס באופן כללי) או שהאינטרסים האינטלקטואליים שלך השתנו, או שפעילות פוליטית או חברתית הופכת להיות חשובה עבורך. גם אם את נותנת לעצמך פסק זמן מחלק מהרוטינות שלך או לא, לתת למחקר הזה ולהתרחבות של תחומי עניין שונים אל תוך החיים שלך להתרחש היא קריטית על מנת לאפשר לשיקום לעשות את מה שהפוטנציאל שלו מאפשר. תצטרכי להקצות את הזמן והאנרגיה שלך בחוכמה אבל ההיבט הזה של השיקום הוא חלק אמיתי ומשמעותי בדיוק כמו כל אספקט פיזי.

אם אין לך את הפתיחות להשתנות, את מונעת מעצמך שיקום מלא. מעבר לכך, אני חושבת שהייתי מרחיקה לכת ואומרת שאם את מטילה ווטו וגבולות על כל שינוי שהוא, את מונעת מעצמך שיקום מלא. את לא יכולה לומר מי את הולכת להיות ללא הפרעת אכילה בזמן שעדיין יש לך אחת. 

מקורות: