שבת ראשונה בלי שאתה בבית.
אתה בחדר שלך רוב הזמן..

רק עכשיו המציאות באמת נכנסה לראש.

אתה אח שלי, אבל אני בקושי מכירה אותך.

בן 18, ועזבת את הבית למכינה השבוע.

בלי חברים,

בלי ידיעה על איך להתמודד בעצמך,

בלי שום ניסיון בקשרים חברתיים.

כלום.

כמו ילד ביום הראשון שלו בגן.

אתה אח שלי,

אבל אתה סגור בעולם משלך.

תמיד התרחקת מהחברה.

התרחקת מהתנועת נוער.

התרחקת מלצאת בלילות.

התרחקת מהכל.

אני לא חושבת שמישהו יודע מה קרה חוץ ממך,

אבל נסגרת.

אתה עדיין אח שלי,

ותמיד אפשר לדבר איתך על מוזיקה בלי שתשפוט את מה שאני שומעת.

תמיד אפשר לשאול אותך שאלה לימודית ותנסה לעזור.

תמיד הסכמת לעשות בשבילי דברים שממש לא הייתי צריכה לבקש.

חצי יום על המחשב,

משחק את המשחק קלפים הזה עם אנשים מהעולם.

בחצי השני אתה סגור בחדר,

בונה מודלים של רובוטים מלגו ופלסטיק, צובע אותם, מצלם אותם.

בחיים לא הבנתי את האהבה שלך לכל אלה,

אבל זה הפך לחיים שלך.

אני לא חושבת שאני אי פעם אבין אותך או את הדרך שבחרת לחיות את החיים שלך עד עכשיו,

אבל בהצלחה אח שלי..

מקווה שהיציאה הזאת לעולם תחזיר לך את הטעם לחיים..