עצוב להסתכל לאן התיכונים שלנו הגיעו. לראות את המצב הירוד של התלמידים. שלי.

הנה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה ללמוד בתיכון.

אז הנה אני, נערה בכיתה יא'.

נסו לנחש איך החיים שלי השנה. או יותר נכון בחודשיים האחרונים ללימודים.

כן, בטח ניחשתם נכון.

אין. לי. חיים.

מהרגע שאני מתעוררת בבוקר ועד הרגע שאני עוצמת את עיניי האדומות מחוסר שינה, מה עובר לי בראש?

מגן. בגרות. מתכונת. שיעורי בית. תגבור. עוד בגרות. יום ארוך. כיתות קלסטרופוביות. עוד מתכונת. ציון נכשל. ציון עובר. משוואות מתמטיות. בניינים לשוניים. לוח מבחנים. מגמה. עוד מבחן. חופש לפני בגרות. חופש לפני מתכונת. וזה ממשיך.

חה, אבל אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שנמצאת במצב הזה.

אני מגיעה לבית הספר בכל בוקר לחזות באותה מחזה כל יום מחדש:

כולם זומבים. כולם עם עיניים אדומות ומראה ריק בעיניים, כולם כועסים על כולם וכולם לחוצים, אחוזי תזזית.

אף אחד כבר לא יושב עם חברים בהפסקה, כולם מנסים לדחוס עוד כמה תרגילים במתמטיקה או לסיים עוד דף של שיעורי בית.

וואו. סטופ.

מה לעזאזל הולך פה?!

למה כולנו בוכים מציון 80 שהוא מעולה?

למה פתאום קשה לנו להסתפק בציון 90 ואנחנו חייבים להטריף לעצמנו את הראש עם עוד מועד ב' ועוד מועד ג' וד'?

מה קרה ל'ציונים זה לא הכל בחיים?' 'זה רק רשימת מספרים על דף'? 'העיקר שניסית, המאמץ הוא מה שחשוב'?

אני חושבת שפעם זה באמת היה מה שחשוב.

מכל הסיפורים שאני שומעת פעם העדיפו לחנך להיות בן אדם טוב ולקבל כלים אמיתיים שיעזרו לנו בחיים. כל הלימודים היבשים אמורים לבוא אחרי.

אבל עכשיו הכל השתנה.

עכשיו כולנו הפכנו לרובוטים, למכונות אדם.

לקום בבוקר-ללכת לבצפר-ללמוד-לעשות מבחן/בגרות/מתכונת-להמשיך ללמוד-להתבאס מעוד ציון-ללכת הביתה-ללמוד-לבזבז אתה כל הימים שלנו-ללמוד-ללמוד-ללמוד. הבנתם את הפואנטה.

אני יודעת מה קרה.

הפכנו למשועבדים.

משועבדים לציון הטוב ביותר בכיתה, ל100 בכל מקצוע.

נהיינו תחרותיים יותר מידי. כי חייבים לקבל ציון יותר טוב ממנו וממנה ומהילדה בכיתה השנייה, נכון?

ובנוסף לכל הלחץ הלימודי שיש לנו על הראש, בואו לא נשכח פרט מאוד חשוב.

יש הטוענים שבית הספר הוא 'חיים'. וש'נקבל' את עובדה זו.

אממ, בוקר טוב אנשים, תתעוררו. יש לנו חיים חוץ מבצפר!!!!!!

וואו, חתיכת הפתעה, נכון?

מה עם כל המדריכים בתנועות נוער, שיעורי הנהיגה, עבודות, שמירה על אחים קטנים, מתנדבים במד"א ובמכבי אש ועוד?

למה צריך לקחת אותנו ולייאש אותנו עד היסוד עם לחץ שמשגע אותנו לחלוטין?..

ומה אומרים לי תמיד?

תשתקי. נעבור את זה בשקט.

לא! אני לא רוצה להיות בשקט! אני רוצה לצרוח! להעיף את כל הספרים שלי מעבר לצוק!

אני רוצה לחיות קצת!

אני רוצה לא להעביר את כל הימים שלי בתוך מיקודיות ומספרים וצורות ויצירות ספרותיות!

אני לא רוצה להיות מכונת ציונים!

מה אני יעשה בעתיד עם מציאת נקודות חיתוך על גרף הY וקטל קיטל קטלה קיטלון?

נשבר לי כבר לשמוע שעם 3 יחידות במתמטיקה לא יקבלו אותי לאוניברסיטה,

שבגלל שאני לא מרחיבה כל מקצוע קיים לא יהיו לי מספיק יחידות להצליח בעתיד.

וזה עצוב שלא משנה כמה מכתבים ומחאות נמטיר על שי פירון, המצב לא ישתנה.

ונמאס לי להרגיש בכיינית  ורגישה על זה שאני מתלוננת על כל זה.

מה כבר ביקשתי אנשים? לחיות קצת? להיות אנושית?

זה פסול כלכך?..