אני נשאבת יותר מידי לתוך סרטים.

מגיעה למצב בו פרקי האצבעות לבנות מרוב שאני מחזיקה את הכסא בעוצמה.

מבינה שסרט שלם רק החזקתי איכשהו את הנשימה.

זה קל מאוד להישאב לתוך סרט.

איך אפשר שלא כשכל פעם מחדש מציגים לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לראות?

אהבה ללא גבולות,

רוע אמיתי באופן הכי חי שלו,

כוח, חולשה, אובדן ותקווה.

יופי אינסופי ועולם רחב מלא בשמחה.

מצד אחד הם עוזרים לך לדמיין את המצבים הכי טובים שכולנו רק מדמיינים שיקרו לנו,

ומצד שני מציגה לנו מציאות עגומה שלא תיגמר לעולם כנראה.

האנשים האלה שאנחנו רואים על המסך, אנחנו מתחברים אליהם.

עזבו את הלבוש המצוחצח,

את האיפור שבחיים אין בו פגם.

אנחנו מתחברים לדמויות יותר ממה שאנחנו חושבים.

ולמה זה קורה?

כי אנחנו מרגישים שהם מוציאים את כל מה שטמון ונעול בתוכנו,

בנבכי מי שאנחנו.

הם מציגים אותנו לראווה לעולם בלי לדעת בכלל מה באמת הם עושים.

ואנחנו נותרים פעורי פה,

נושכים שפה,

בוהים בכתוביות הסיום האטומות שרצות על המסך באיטיות.

מנסים להבין איך שוב הם קלעו בדיוק במקומות הנכונים.

ולצלילי סיום הסרט אנחנו מנסים לעכל את מה שקרה.

מנסים להבין איך זה הגיוני בכלל שמישהו בלי להכיר אותי בכלל,

פשוט הציג אותי על מסך.

את הטוב שבי.

את השדים שחיים בתוכי.

את הכאב שלי שמתעקש לרדוף אותי.

את האושר הרב שלא הייתי מחליפה בדבר.

אני מרגישה לפעמים שהסרטים האלה הופכים אותי לאדם טוב יותר.

שמשהו בתוכי, קטן ככל שיהיה, משתנה לטובה.

גם אם הסרט מדבר על אובדן ותסכול שלא עובר,

אני תמיד מוצאת ממה להתחזק.

כל פעם מחדש אני קמה מהכסא ומסתובבת אפופת ריקנות.

בוהה בקירות לבנים וריקים מכל טיפת משמעות.

כנראה שאני היחידה, מטורפת וחסרת תקנה.

תמיד הייתי צריכה ללמוד על בשרי לתפוס את עצמי בידיים ולמצוא את השליטה.

כי מי לא רוצה שמישהו יגלם אותו, רק למעט?

יראה לו מה מסתתר בתוכו?

אבל זה מפחיד, כמה שהמושג 'חיים בסרט' נהפך אצלי למציאות.

רק אסור לשכוח אשירה קטנה, 

שאסור לתת לכך שתשתבש הראות.

התגעגעתי לכתיבה.