החבר שלי ואני ביחד כבר מעל שנתיים.

מכירים כמעט ארבע שנים.

עברנו כלכך כלכך הרבה כדי להיות ביחד,

וכל יום שאנחנו ביחד הוא מאבק כדי לשמור על הקשר.

לפני שנה וחצי הוא התגייס,

וזה נפל עלי כמו פצצה.

נפלתי לדיכאון מוחלט.

אבל הוא הרים אותי.

הוא מרים אותי כל יום מחדש.

מאז שהוא הלך לצבא אנחנו מדברים פחות ופחות ולהיפגש זה כמעט בלתי אפשרי.

המרחק בינינו הוא קצת פחות משעה,

אבל אני במצב כלכלי מאוד מאוד קשה ולא פשוט לצאת אליו במצב הזה.

מצידו הוא פשוט לא יוצא מהצבא כלכך הרבה.

בממוצע עוברות בינינו מינימום של 5 הודעות ביום,

נפגשים אחת לחודש-חודש וחצי.
זה מצב כלכך בלתי נסבל.

בלי לראות אותו,

בלי לחבק אותו,

בלי לדבר איתו,

בלי לשמוע את הקול המטריף שלו,

להפוך לשלולית כשאני רואה את העיניים השוקולדיות שלו.
בחודשים האחרונים הוא התחיל ממש לסבול בצבא.

העבירו אותו לעסוק בדבר נורא והוא עם אנשים שלא יודעים להתנהג כמו בני אדם.

הורג אותי שאני לא יכולה פשוט לחבק אותו ולהיות שם בשבילו. אפילו לזה אין זמן.
עברנו הרבה בחודש האחרון, ביחד ולחוד.

המון המון רע עבר בינינו ובחיים ובכללי.
אבל הוא בא אלי היום.
והחיבוק הזה שהוא נתן לי..

בחיים לא הייתי צריכה את זה יותר.

הוא פשוט החזיק אותי, בזמן שהכי הייתי צריכה את זה.

ואני החזקתי אותו.
צמודים.

סופסוף יכולנו להחזיק אחד את השנייה, לכפר על כל רגע קשה שהיינו רחוקים.
וכלכך צחקתי.

הפה שלי עד עכשיו עוד כואב מרוב חיוכים.

סופסוף דיברנו כמו בני אדם.
קרובים.
סופסוף קרובים.
הוא הסיבה שאני קמה בבוקר.

הוא האויר שאני נושמת.

הוא החיוכים שאני מורחת על הפנים שלי.

הוא האור שלי בעולם הכלכך חשוך הזה.
הוא פשוט האושר שלי.
איך זכיתי ככה?..