מאז שאני זוכרת את עצמי,

ההורים שלי מצפים שאני אהיה 'הבת המושלמת'.

כל הורה רוצה את זה לילד שלו, לא?
אבל יש לי אח גדול,

שמבחינת ההורים שלי הוא כישלון.

הוא שם פס על הלימודים חצי מהזמן והעדיף להיות במחשב אז הבגרויות שלו היו ברצפה.

לא היו לו חברים בכל החטיבה והתיכון והוא ישב סגור ומסוגר בחדר שלו או מול המחשב או הטלויזיה.

אני זוכרת שבמהלך ההתבגרות שלו היו מלא צרחות בבית וכל הזמן האשימו אותו בזה שלא אכפת לו.
אני פשוט חושבת שהוא לא הצליח כי הפעילו עליו לחץ לא נכון.
אבל אז העיניים נישאו אלי.
אני חייבת להיות חברתית,

שיהיו לי אלף חברים וחיי חברה,

ואני חייבת מאה בכל דבר כדי שיהיו גאים בי.

זה מה שהם רוצים.
למזלי חיי החברה שלי פורחים כבר שנים,

ואין לי אלף חברים אבל יש לי את האנשים שלי שאני אוהבת עד מוות.
ותמיד הייתי תלמידה דיי ממוצעת, כל ציון 75-100.
אבל לא.
הכל חייב להיות רק מאה. מאה מאה מאה.
אם זה 90 אז 'למה לא מאה?'
אם זה 80 אז 'יכולת ללמוד קצת יותר במקום להיות מול המחשב'
אם זה 70 אז 'אבל למה את נכשלת?'
לעזאזל, מי אתם חושבים שאתם?
יש לכם מושג כמה כוחות אני מכניסה ללימודים?
כמה דמעות נשפכו מעל המשוואות במחשבון וההלכות המטופשות בתושב"ע?
אבל תמיד אני יותר מול הפייסבוק ועם הפלאפון ויוצאת ולא לומדת נכון?
סליחה באמת שבשבילי יש דברים יותר חשובים מציונים.

שאני מעדיפה להרגיש טוב עם עצמי, שאני מעדיפה לדבר עם אנשים ששם בשבילי,

שלא כמוכם ולשים אוזניות עם מוזיקה הכי חזקה שיש כדי לא לשמוע את הצעקות שלכם.