אני כבר לא יודעת איך למלא החור הזה שנפער בי

יש בתוכי תהומות שלא נגמרים

שחור מבחוץ, שחור מבפנים

מה כבר ביקשתי שיהיה לי בחיים?..

אני מרגישה שאני לבד

וכל מה שאני רוצה זה רק אותו, הוא האחד

רק רציתי שאלי תשוב

לא רוצה שניהפך להיות סיפור כאוב..

בחופש הגדול שעבר היה לי מסע ישראלי.

במקביל אלינו רוב השכבה הייתה בפולין, ו35 בנות נשארו בארץ.

אני הייתי אחת מהן.

היום הראשון של המסע התבטל בגלל שהדרום העלה עשן מרוב רקטות והדם של החפים מפשע נספג באדמה החרוכה.

ביום האחרון למסע היינו בירושלים. עלינו להר הרצל בעקבות שיירת הל"ה.

ניסינו להקשיב לסיפור על הגיבורים שהקריבו את עצמם כדי להציל אחרים,

אבל הלב והראש היו עם החיילים שזה עתה נהרגו על הגנת המדינה, בצד השני של ההר.

אמרנו למורות שאנחנו חייבות ללכת לקברים החדשים.

סמ"ר משה מלקו ז"ל בדיוק נקבר שעה לפני שהגענו.

לידו 2 בורות פעורים, ריקים.

סמל מקס שטיינברג ז"ל החייל הבודד וסרן דמיטרי לויטס ז"ל.

2 גופות עטופות, פרחים מכסים אותם.

עמדנו סביב הבורות. אני הייתי הראשונה להישבר.

צנחתי לרצפה, לא זוכרת אי פעם בכי שיצא ממני כמו אז.

בכיתי על דמיטרי המפקד המופלא ועל מקס שעלה לארץ להתגייס למרות שלא היה חייב.

בכיתי על הילה בצלאלי הנהדרת שהייתה קבורה שורה אחת מאחוריהם. נהרגה מעמוד תאורה תוך כדי חזרות לדגלנות בהר הרצל. 2012.

ידענו שההורים של מקס בירושלים ורצנו למלון לנחם, כולנו בחולצות מסע כחול לבן ודגלים על הגב. לא הייתם. השארנו לכם מכתב.

בכיתי.

כל הקיץ לא עזבתי את הטלויזיה המחשב והפלאפון.

אמנם כאחת שגרה בשומרון, שהיה המקום הבטוח בארץ בזמן המבצע היה שקט.

אבל הלב כל פעם קפץ מכל אזעקת צבא אדום שקפצה על מסך הסלולרי.

אזעקה בעין השלושה. לא! עדן שלי שם!

אזעקה בבאר שבע. לא! דיאנה ויעלה שלי!

אזעקה בנירים. אזעקה בזיקים. אזעקה ביד מרדכי. אזעקה בשדרות. אזעקה בנתיבות. אזעקה בראשון לציון. אזעקה בעלומים. אזעקה בתל אביב. אזעקה בנחל עוז. אעזקה באופקים. אזעקה בחדרה. אזעקה בכפר סבא. אזעקה בהוד שהשרון. אזעקה בסעד. אזעקה באשקלון. אזעקה בפתח תקווה. אזעקה באשדוד. אזעקה באור הנר. אזעקה בכיסופים. אזעקה בנתיב העשרה. אזעקה בסופה. אזעקה בבארי. אזעקה בכפר עזה. אזעקה באיבים.

צבע אדום. צבע אדום.

שלושת הנערים, אייל גלעד ונפתלי ז"ל. יפיפיים שכמוכם. בגילי. מושלמים לנצח. 2014.

אדל ביטון ז"ל. אדלי בת ה3 שנפצעה לפני שנתיים ע"י מחבל מחורבן שזרק אבנים על האוטו ושיתק אותה. היא נפטרה בפברואר. 2015.

רב סרן בניה ריין ז"ל. גרת כאן בישוב. לא הכרתי אותך בניה, נפלת במלחמת לבנון השנייה. אתה יודע שכל שנה יש ביישוב מירוץ לזכרך? באים מכל הארץ בשבילך. 2006.

סגן הדר גולדין ז"ל. בכיתי עלייך כמו על כל האחרים שנפלו בצוק איתן. ברגע האחרון פיספסתי את האוטובוס להלוויה שלך. בבקשה תסלח לי. 2014.

איתיאל ג'מוס ז"ל, אח של מוריה מהשכבה. נמצאת ירוי לפני שנתיים, אף אחד לא יודע מה קרה לך. 2010.

סמ"ר איתן ברק ז"ל, ההרוג הראשון של צוק איתן. סמ"ר שון כרמלי ז"ל שכולם חששו שלא יבואו להלוויה שלו, כמו ההורים הופתעו כשאלפים הגיעו. 2014.

סמ"ר גיא בוילנד. חלק מחבורת 'ההומיז'. שקט, רוקיסט, מטאליסט, שיער אש ג'ינג'י. היתקלות בחירבת ח'זעאה. 2014.

פיגוע בדולפינריום. 2001.

פיגוע בסבארו. 2001.

פיגוע בקפה מומנט. 2002.

פיגוע במלון פארק נתניה. 2002.

הרב מאיר חי ז"ל. הבעל של המורה אלישבע מהאולפנה. אב ל7. הבת שלך ניגנה לך את 'ילד של אבא' היום בטקס, שמעת? 2009.

קרן שאצקי ז"ל. גרת 2 רחובות ממני. נהרגת בפיגוע שהיה ביישובנו קרני שומרון, רק יצאת לאכול פיצה. בת 14 היית. 2002.

נחשון וקסמן ז"ל, החבר הכי טוב של דוד שלי. חייל בגולני, חטפו אותך. הרגו אותך אחרי שניסו לחלץ אותך. 1994.

שקד לסקר ז"ל, בן 16. היית בדרך לחוג קפוארה אצלנו ביישוב. עלית לטרמפ והמחבל הנורא התפוצץ. כל בוקר בדרך לאולפנה אני רואה את השלט לזכרך. 2006.

אלמוג שילוני ז"ל, בן 20. רק חיכית לרכבת בתחנת ההגנה בתל אביב. כמה שעות מאוחר יותר, דליה למקוס ז"ל, בת 26. רק חיכתה לטרמפ ונדרסה איפה שנחטפו הנערים. 2015.

משפחת פוגל היקרה. נרצחתם באכזריות בבית שלכם באיתמר. זוג הורים ושלושה ילדים. יואב - בן 11. אלעד - בן 4. הדס - בת 3 חודשים. אמא רות ואבא אהוד. ידעתם שנסענו כמה מבנות השכבה לאיתמר להתנדב על הילדים ביישוב? לחבק ולתת נחמה. בכינו עם כל היישוב.

דן אוזן ז"ל. איבטח בת מצווה שהתקיימה בבית כנסת בדנמרק. הציל כמה עשרות אנשים לפני שנורה על ידי מחבל. 2015.

דניאל טרגרמן ז"ל. מלאך קטן, בלונדיני. נפגע מרקטה בביתו בנחל עוז. בן 4. אתה יודע שעשו לזכרך מירוץ גיבורי על? כל החברים שלך רצו בשבילך, כלכך אהבת גיבורי על. תשמור עלי מלמעלה מלאך קטן. 2014.

אילה שפירא. מקסימה. בת 11. כמה מזל שאת עוד איתנו. סוף 2014, רק לפני כמה חודשים, היית בדרך לבת מצווה של חברה, אבא הסיע אותך. יצאתם מאל מתן ומחבל שעמד בין הצללים זרק עליכם בקבוק תבערה. המכונית עלתה באש, נכוויתם שניכם. חששנו לחייך ימים ושבועות. ילדה יפיפייה. באותו הערב ישבתי מול המחשב והרחתי שריפה. יצאתי לרחוב ומולי מחזה מחריד, עשן ולהבות אדומות. כן, הפיגוע קרה רק 3 דקות הליכה מהבית שלי. ילדה יפה, תמשיכי להילחם ולהשתקם. האולפנה אפילו כתבה מכתב לבאן קי מון בשבילך. אנחנו אוהבים אותך. 2014-2015.

שמות. תאריכים. ילדים. מבוגרים. חיילים. אזרחים. אנשים טהורים, לתמיד.

23,320 אנשים, בשר ודם. מספר לא נתפס.

כמה עוד נצטרך לעבור כדי לחיות בארץ שלנו?

כמה עוד דם יישפך ודמעות יזלגו מעיניים כואבות?

והרטוב כבר צורב שוב את העיניים

והגרון חנוק עד אובדן נשימה

איך ממשיכים הלאה?..

איך סופסוף לומדים מזה לנשום ולהירגע?..