בכיתה ג' אימא שלי קנתה לי יומן עם מנעול. בהתחלה התלהבתי כי בדיוק התחלנו לקרוא בכיתה את "אל עצמי" של גלילה רון פדר. כל הסיפורים האלה של ציון על המשפחה והחברים שהיו לו לפני האימוץ ממש נראו לי מוזרים. חשבתי לעצמי דברים כמו 'למה הוא כותב יומן אם אף אחד לא יקרא אותו בסופו של דבר?' כי לא הבנתי מה המשמעות של יומן סודי שהוא רק שלך. טוב, זה הסתיים כשאימא שלי קנתה לי את היומן הראשון שלי בסוף כיתה ג'. הייתי מתחילה תמיד במשפט הידוע הזה, 'יומני היקר', והתחלתי לספר ביומן הזה את כל מה שקרה לי באותו יום שבו בחרתי לכתוב, ודווקא כשכן כתבתי, אלה היו דווקא הדברים הכי מטומטמים שאפשר להעלות על הדעת אבל לכו תבינו ילדות בנות 10. הייתי כותבת על כל מה שעולה לי על הדעת וזה כלל בעיקר עצבים. עצבים על המורות ועל ההורים ועל הריבים המטומטמים, בלשון המעטה, שלי עם אח שלי (הריבים האלה עדיין קיימים, דרך אגב), וכל הפחד הזה שכל תשומת הלב של ההורים תתרכז באחותי הקטנה שרק נולדה ושאני אצטרך לעבור לגור אצל סבתא או אולי בפנימיה.
פתחתי את הבלוג הראשון שלי בסוף דצמבר שעבר והרגשתי כל כך טוב לכתוב כאילו אין מחר. כל קטע בבלוג ההוא הזכיר לי את היומן הפרחוני הזה, עם המנעול, שאימא קנתה לי.
זה הבלוג השני שאני פותחת פה, לא מתלוננת אני פשוט אוהבת את המקום הזה.
כל כך.... רגוע, אף אחד לא מכיר אותי פה, אני יכולה להגיד מה שאני רוצה מבלי לקבור את עצמי מבושה כי עוד שנייה יתקשרו אליי בהיסטריה ויגידו למה אמרתי ככה וככה. זה לא שאני מפחדת לדבר, אני פשוט מרגישה יותר בנוח לדבר דרך מקלדת כי בשיחה נורמלית אני יכולה לסכם את מה שאני מרגישה בשני משפטים וזה כל פעם ירגיש כאילו פיספסתי משהו בעוד שכאן אני יכולה לכתוב עמודים שלמים בגלל השני משפטים שאני אומרת בעל פה. אני גם יכולה לערוך פה ולסדר דברים, עוד יתרון.
אז זהו להיום,
אם אני משעעמת אתכם- תראו את המשפט מתחת לתמונה בכותרת (:
~ לילוש ~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: