הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם חברה טובה, לצורך העניין נקרא לה ר'.
וזה לא קורה הרבה, השיחות האלה, כי רוב הזמן אני ור' מדברות על הדברים הכי מפגרים בעולם.
(ברצינות, היו אנשים שהקשיבו לשיחות שלנו והם פשוט ברחו מאיתנו מרוב שאנחנו סתומות.
אה כן, קראתי לה 'אלפקה שלי' והם נלחצו, משהו מטורף.)
בכל מיקרה, דיברנו ועלתה מהשיחה הזאת שאלה די מעניינת:
למה כשבנים מגלים שבת לא מעוניינת במערכת יחסים כזאת או אחרת, לא בזמן הקרוב לפחות (במיקרה הזה- אנחנו, אני וחברה שלי)
איכשהו הם (הבנים) מפסיקים לדבר איתה?
למה מה קרה? מי מת?
רגע, זה קורה רק אצלי? משהו דפוק אצלי?
לא, כאילו, תסבירו לי שאני אבין.
הלו! אנשי כדור הארץ! לא הכול סובב סביב מערכות יחסים! יש דברים יותר חשובים!
אויש נו באמת! תתעוררו! תמצאו מה לעשות בחיים שלכם חוץ מלחשוב על מערכות היחסים שלכם!
אתם צעירים! (כל אחד צעיר, זה הכול עניין של תחושה) אז מה קרה? מי מת?
חברה שלי (אחת אחרת, נקרא לה נ'), לעומת זאת, סובבת סביב זה! כל עניין מערכות היחסים תופס אצלה מקום ענקי בעוד שאני מצידי יכולה לחכות למערכת יחסים רצינית אפילו שנים, גם אם זה יהיה אחרי הגיוס ואחרי השירות הצבאי. באמת שזה לא משנה לי. אני רגילה לתחושה הזאת של לבד ואני יכולה לחיות איתה עד שהיא תצטרך להיפסק, והיא תיפסק בסופו של דבר. הרשו לי להיות קיטשית ודביקה, רק הפעם- אם אותו אחד, אדם ספציפי, יאהב אותי כמו שאני, אני אחכה. כמה שצריך, אבל אני אחכה.
לטענתה של נ': "אני בת 17! זה הגיל להנות! אני רוצה לעשות שטויות ולהתחרט עליהן כי אחר כך לא תהיה לי את ההזדמנות לעשות את זה!"
ואני רוצה לתת לה כאפה ולעורר אותה.
כן, זה נכון, מותר לעשות שטויות.
אבל לעשות שטויות בכוונה?
רק לי זה נשמע......... עקום?
ממש אבל!
מה, אם אני בת 17 (וחצי) ואין לי בן זוג, החיים שלי נגמרו?
מה קרה?!!?!?
למה כל כך קשה לאנשים לחכות?
לא לרוץ עם החיים האלה?
הם צעירים! כולנו צעירים בסופו של דבר!
זה לא שהמוות תופס אותנו בזנב ומושך ומושך, נכון?
אין שום דבר שרודף אחרינו ומזרז אותנו.
למה צריך לדחות את הקץ ולהקדים את המאוחר?
למה למהר?
כי אחרי הכול, כולנו עוברים את אותו התהליך, נכון?
כולנו מוצאים את 'האחד/האחת' מבחינתנו בסופו של דבר.
כל אחד ימצא את ה'עד עצם היום הזה..' שלו, נכון?
מסקנה אחת מכל זה: אני חייבת להוציא את המילה 'נכון' מהלקסיקון שלי.
כי שום דבר בחיים האלה לא נכון, לפחות לא ב-100%
הכול עניין של תפיסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: