...Nope, I'm not crazy

לא כתבתי הרבה מאז שפתחתי את הבלוג הזה.
אז לא הייתה לי הרבה התלבטות- 

1. הפוסט הראשון שלי שכתבתי ביום שכתבתי את הבלוג - הפוסט הזה חמוד לדעתי, וזה מה שעלה לי לראש אם הייתי רוצה להציג למישהו זר לי את המעטפת, או יותר נכון את המעטפת של המעטפת, של מה שאני קוראת לו 'אני'. ממש אהבתי את הפוסט הזה.  

2. "פנטזיה" - פוסט שכתבתי אחרי שראיתי נרניה עם אחותי - הפוסט הזה גרם לי לשתף בחלומות שהיו לי בתור ילדה אחרי שצפיתי בסרטים כמו נרניה והארי פוטר (סרטים שהתחלתי לראות מגיל 6, ועדיין רואה אותם) ותמיד חשבתי שזה יהיה מגניב לחיות בממלכה כזאת שהכול שם זה עבודת כפיים ואתה צריך לעבוד קשה בשביל האוכל שלך ובשביל שהחיים שלך יראו כמו שאתה רוצה. פוסט חמוד.

3. "מצחיק כמה שזה עצוב" - פוסט שכתבתי אחרי שצחקתי שעה על הסיטואציה שקרתה לי, ועליה סיפרתי בו - פשוט הייתי חייבת לכתוב על זה משהו כדי לשחרר מהעצבים שהיו משולבים בצחוק, והכול בגלל ריב מטומטם שכבר נגמר ממזמן, אבל הקשר עוד לא התחדש. לא מקווה לכלום, רק רוצה שקט. פוסט שאני ממשיכה לקרוא ומתגאה בעצמי כל פעם מחדש על זה שכתבתי אותו.

4. "אני לא בייביסיטר של אף אחד" - לאחר אירועי יום חמישי בלילה, 4 ביולי, מסיבת יום הולדת שלא קרתה - פוסט שנכתב מעצבים (יותר נכון דאגה, אבל גם קצת עצבים.) על זה שחברה שלי איבדה שליטה על עצמה ואני, ועוד כמה אנשים, היינו צריכים לדאוג לה. הערה אישית: אני מקווה שחברות שלי לא יודעות על קיומו של הבלוג הזה ושאני כותבת אותו. מקווה למרות שאין סיכוי שהן יגלו. נהנהנהנהנהנה .

5. שאלה ששאלתי את עצמי היום בצהריים. לא גררה הרבה תגובות (תגובה אחת אם להיות מדוייקת) אבל גם התגובה האחת ההיא גרמה לי קצת לחשוב על דברים שכבר אמרו לי בנושא. הנושא עדיין מטריד אותי ויש לי הרגשה חזקה מאוד שאני אכתוב עליו עוד הרבה מאוד. 

אז זהו, מתוך 14 הקטעים שכתבתי מאז פתיחת הבלוג הייתי אמורה לבחור 5, לא היה כל כך נורא כי פשוט בחרתי את הקטעים שהשקעתי בהם יותר מחשבה. 

מקווה שנהניתם!

אז תהנו בחופש שלכם (אם יש לכם חופש), תשמרו על עצמכם, תתפרעו ותשתגעו כל עוד אתם ערים, תנצלו כל רגע בחופש הזה, ובחיים שלכם.

You Only Live Once 

ואל תשכחו  ה כ ו ל לטובה! (: 

כבר מההתחלה אמרתי לעצמי שאני לא אהיה בייביסיטר. של אף אחד.

לעזאזל, אני באתי להנות מהלילה הזה, למרות שבחרתי לא לשתות.

אבל זה לא אומר שלא נהניתי. 

והכותרת? זה לא בדיוק בייביסיטר- אני מניחה. אני מגדירה את זה כ.. כן, זהו זה - לדאוג לחברה הכי טובה שלי ששתתה יותר מידי. 

היא הקיאה את הנשמה שלה באמצע הפארק. 

 היא השתינה על עצמה ואז הקיאה שוב.

ובשאר הזמן היא פשוט שכבה על ספסל ועצמה את העיניים, ממלמלת לעצמה דברים ואנחנו מנסים לשמור עליה מפוקסת ושתפקח את העיניים.

ואז ידיד שלה התקשר אליה, אני עניתי ואמרתי לו מה קרה והוא אמר שהוא בדרך אלינו.

כשהוא הגיע, הוא היה מזיע כולו ואני מניחה שהוא רץ את כל הדרך אלינו.

הוא התחיל לדבר איתה אנגלית ואמר לה מה לעשות והיא לא הגיבה לו. היא לא הגיבה כמעט לשום דבר שאמרו לה.

כשהצלחנו להרים אותה מהספסל, הבנים שהיו איתנו סחבו אותה עד הידיים והתחלפו ביניהם מידי פעם. 

טוב, ככה זה ששותים 8 כוסות של וודקה מעורבבת עם נסטי או ספרייט או מה שזה לא יהיה. 

אני כל כך שמחה שבחרתי שלא לשתות.

היא נראתה מסכנה. כל כך מסכנה. פשוט לא ידעתי איך לעזור לה. 

לא הייתי במצב הזה לפני. מצב שבו אני צריכה לדאוג לחברה שלי שתגיע הביתה כשהיא שיכורה מהתחת ובקושי מדברת, במיוחד כשהבית שלה היה חמש דקות מהפארק ולקח לנו בערך חצי שעה לסחוב אותה את המרחק הזה כי היא לא יכלה לעמוד על הרגליים. 

 כל חמש דקות היא נפלה מהידיים של אחד מהם שסחב אותה רוב הדרך, תמיר.

ואני ממשיכה להגיד לעצמי שהיה לה מזל. הרבה מאוד מזל.

המצב היה יכול יותר גרוע, אני יודעת שכן.  

הגענו לבית שלה וההורים שלה בבית. ראיתי את זה כברור מאליו שאם הם ידעו שהבת שלהם שתתה יותר מידי והיא בקושי מתפקדת, הם יהרגו אותה ויבואו אליי בשאלות של 'איך נתת לזה לקרות?' כי הם יודעים שאני לא שותה ושאני לא בנאדם שיתן לעצמו לאבד שליטה כמו הבת שלהם. 

הבנים העלו אותה למעלה במדרגות ושמו אותה במיטה שלה.

מזל שהחדר שלה בקומה התחתונה. 

בבוקר, כשהיא התאוששה ושאלה אותי מה קרה בלילה, סיפרתי לה הכול. פשוט הכול.

היא הבטיחה לעצמה (ולי) שהיא לא תעשה את הטעות הזאת יותר בחיים שלה.

ואני מנסה לחשוב עם עצמי אם להאמין לה, כי היא די אחת שלא דובקת במילים שלה ואני יודעת, עמוק בפנים, שזה יקרה שוב.
אבל אני מקווה שלפחות בפעם הבאה היא תעשה בשכל ולא תשתה כמות כזאת שתדפוק לה את המוח. 

למה איכשהו כשאני מבטיחה לעצמי שאני אדאג לעצמי בראש ובראשונה, וזה לא קורה?
כי יש דבר כזה איכפתיות יתר, נכון?
ברור שיש
אבל אני רק לא רוצה להיות זאת שתצטרך לתפוס אותה כל פעם שהיא נופלת, לא יציבה.

אז היום אני מסיימת רשמית את כיתה י"א. ייאי!
היום בגרות בהיסטוריה ואז אין יותר פאקינג היסטוריה (מרגש, אני יודעת.)  

ומצאתי לי עבודה לא קבועה אבל זה עדיין משהו, נכון?
זה לא שיש משמרות, זה לפי ימים. מתי שהמעסיקה תצטרך אותי היא תתקשר ותוודא מראש אם אני באה או לא.
זה טוב, נכון?

אני עדיין לא מעכלת את זה שאני מסיימת עם היסטוריה לכל החיים! אלוהים. אדירים. 
וכאן מתחילים החיים שלי כשמיניסטית.  

שיהיה לכם בוקר קסום, נפלא, נהדר ומה שלא תרצו (: ♥