...Nope, I'm not crazy

אוקיי זה הולך להיות ארוך מכמה סיבות: עבר זמן, קרו דברים, אני מרגישה שאני צריכה לפרוק עצבים.

אולי עכשיו אני רואה את זה כפוסט סתמי אבל אולי בעתיד, כשאני אקרא את הפוסטים הישנים שלי, אני אחשוב לעצמי שזה טוב שכתבתי את הפוסט הסתמי הזה. 

זה בעצם מורכב ממלא פוסטים קטנים שרציתי לכתוב אחד אחרי השני ופשוט לא היה לי זמן לשבת ולכתוב.

אז קודם כל, נתחיל בזה ש....

ב-29.8 (ביום חמישי שעבר יותר נכון) קיבלתי את המכתב שזיעזע את חיי. דרמטי מידי? 

כמו הביטוי 'השמיים נפלו עליי' או 'ראיתי שחור בעיניים'  ו'הרגשתי שאני רוצה למות', משהו כזה. 

"עקב......... בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה................

  ............ לא נוכל למיינך לחיל." 

אז כן, חיל המודיעין דחו אותי במכתב קצר של 10 שורות.

10 שורות שהרסו לי את הציפיות. וואו.

הייתי כל כך בשוק שלא הצלחתי להקריא אותו לעצמי, שלא לדבר על ההורים שלי. הם היו ממש בשוק, היו בטוחים שהתקבלתי.

גם החברים במגמת ערבית (אלה שיודעים) היו בשוק. חברות שלי ניסו לנחם ולא הצליח להם. 

לעומת זאת, המורה לערבית, ריקי, באה לקראתי וניסתה גם לנחם אבל בדרך אחרת.

היא אמרה: "אם חיל מודיעין לא קיבלו אותך, יכול להיות שזה לא הייעוד שלך. יכול להיות היית מתקבלת למודיעין ולא היית נהנית מהשירות ומהתנאים ואולי אם היית מתגייסת למשהו אחר היית נהנית יותר. אי אפשר לדעת."

אז אני מנסה לחשוב על כיוון חדש..... אולי חיל חינוך? D:

נקווה לטוב, יש לי עד יולי 

********************

הצלחתי לכתוב עוד כמה פרקים לסיפור הקצר שאני כותבת. זה לא משהו רציני, אני אומרת לעצמי את זה מראש. זה-לא-ספר!!!!

בכל זאת, אני כותבת פרק פעם בחודשיים, משהו כזה.

אני מרגישה שאני ממש מאכזבת את עצמי (שלא לדבר על מי שבסופו של דבר יושב מול המסך וקורא את זה) אבל מה לעשות כשאין השראה ואין ממש איך להתחיל ומה לכתוב? הבעיה זה שהכול כתוב לי בראש ואין לי ממש איך להביא את זה למילים.  

ועדיין, אני מסתכלת על פרק מספר 5 (שכתבתי לפני קרוב לשנה) ולא מזמן כתבתי את פרק 14 ואני יכולה להצביע על שינויים גדולים בסגנון ובעוד הרבה דברים...

אולי אני מתבגרת? אולי זה קורה מהר מידי?

**************************

מסתבר שכל הזמן שעבר מכיתה ט' ועד היום חייתי בקלישאה אחת גדולה. 

הקלישאה היא.... 

כיתה י"ב הרבה יותר קלה מי"א .

קטן עליכם.

הרבה ביטולים.

יושבים רגל על רגל.

כמעט ולא לומדים.

~צחוק ומבט של 'אתם רציניים? מאיפה הבאתם את זה?~

טוב, תנו לי לעשות לכם איזושהי 'הארה', אתם יכולים לקרוא לזה ככה, ולהגיד על זה מילה אחת -   ב ו ל ש י ט . 

יש לי 43 שעות במערכת, זה יותר ממספר השעות שהיו לי בשנה שעברה ועם זה בקושי התמודדתי, בקושי! 

פרשתי ממגמה אחת ועדיין היה לי עומס. אני די בטוחה שנכשלתי באחת הבגרויות (אצלי 85 ומטה ציון סופי זה נכשל)

אוף ועכשיו הקלישאה הזאת תהרוס לי את השנה כי הייתי בטוחה שיהיה לי קל, וחשבתי שאת החלק הקשה עברתי כבר :( 

אני חוזרת לעצמי בראש- 'אופטימיות. אופטימיות. אופטימיות' בתקווה שזה יעזור במשהו, אבל עם מערכת שעות כזאת אני לא בטוחה שמשהו יעזור. 

****************************

 אז זה בעצם השבוע שלי. בינתיים זה השבוע הכי מעניין.

♥♥♥♥♥♥

~לילוש השמיניסטית שעדיין לא מעכלת את זה שהיא שמיניסטית~ 

אני פשוט שונאת אותו

וחברה שלו לא סותמת לו את הפה
והגיע הזמן שהיא תעשה את זה
לפני שאני אעשה את זה- עם כיסא שאני אדחוף לו בפרצוף, אני מסוגלת.

היה ערב סרט בפארק, "נער החידות ממומביי", אחד הסרטים הכי מדהימים שיש.

הוא רואה שאני שמחה וטוב לי, 

שאני מחייכת וצוחקת, שאני סוף סוף במצב רוח טוב אחרי הימים שעברו עליי כי אחד האיידולים הכי גדולים שלי מת (קורי מונטית' RIP)
הוא רואה את זה, הוא יודע את זה
אבל לא 

 פתאום הוא דופק לי שאלה: "איך את עם המוות של קורי? את בסדר?"

ואני מבעבעת מבפנים. 

אבל עדיין .... למה???????????????????????????

ואני אומרת ברוגע מזוייף, "למה? לא, למה?"

הסרט נגמר ואני וחברה שלי הלכנו איתו ועם חברה שלו חצי מהדרך הביתה

והוא שוב מדבר עליו (אלוהים, תסתום את הפאקינג פה שלך!)

הוא קרא לו "עוד אחד מהמפורסמים המסוממים שדפקו לעצמם את החיים" (תמות, אוקיי?)

אמר שזה היה ברור (אני מנסה לשלוט בעצמי שלא להרביץ לו)
ושהוא בטוח מת ממנת יתר כי זה מאוד קשה להיגמל אחרי שנים של התמכרות (לא ואתה היית מכור לסמים והלכת לגמילה אז אתה בטוח יודע איך זה מרגיש, וואו)

וכל הזמן הזה אני מתאפקת, מחזיקה את כל הכעס הזה בפנים.
אני מבעבעת, עוד שנייה מגיעה לנקודת רתיחה.
רציתי פשוט להרביץ לו ולא היה איכפת לי שהוא יחזיר לי (למרות ש'לא מרביצים לבנות') ולא היה איכפת לי מכלום.

מי הוא שהוא ישפוט את האיידול שלי? מי הוא בכלל? 

אז כן, הוא נפטר (לא מת, נפטר, יש הבדל. ענקי.) משילוב של הרואין ואלכוהול. אז מה? מה זה אומר?

מה רע בזה?

ובנימה אופטימית זו,

'Cause with your hand in my hand and a pocket full of soul
I can tell you there's no place we couldn't go
Just put your hand on the glass
I'll be tryin' to pull you through
You just gotta be strong

להיות חזק בשביל יותר מאדם אחד, זה קשה. 

'Cause I don't wanna lose you now
I'm lookin' right at the other half of me
The vacancy that sat in my heart
Is a space that now you hold
Show me how to fight for now
And I'll tell you, baby, it was easy
Comin' back here to you once I figured it out
You were right here all along

להסתכן בכך שתאבד מישהו, זה קשה. 

It's like you're my mirror
My mirror staring back at me
I couldn't get any bigger
With anyone else beside of me
And now it's clear as this promise
That we're making two reflections into one
'Cause it's like you're my mirror
My mirror staring back at me, staring back at me

להסתכל במראה ולהבין שכלום לא השתנה לא משנה כמה ניסית, זה קשה. 

תודה לך, ג'סטין טימברלייק, על זה שפתחת לי את הלב ב-8 דקות ו-21 שניות של גן עדן.