Heart and soul

שכבנו זה לצד זו על הגבעה מטולאת הדשא. בחוץ מזג האוויר היה קריר ונעים, ויכולנו להרגיש את רוח בין-הערביים מנשבת בינינו. אתה הסתכלת לכיוון התכלת מעלינו ובהתחלה גם אני, עד שהאינסוף ההוא הקטין אותי והכניסני לתוך בועה כה זעירה. הפניתי מבטי ארצה, הסתכלתי על הדשא הירוק, על החרקים המטיילים מעלה לעלה, ואז עליך. 

"הסתכלי השמיימה, הביטי בתכלת הגדול," אמרת. 

"אינני מסוגלת להסתכל לתוך האינסוף לאורך כל כך הרבה זמן,"

"אל תתני לאינסוף להקטין אותך, אלא גרמי לו להגדילך! תראי איך הכל פרוש בפנייך"

"אינני שמה מבטחי באינסוף, אלא באדמה, בארץ המבטיחה."

שונים אנחנו, אתה ואני.

ישבנו במכוניתו במגרש החנייה. הרגשנו כמו באיזה דרייב-אין מיושן. נהנים מחברתו אחד של השנייה, ומהאינטימיות שיצרנו בכוח על ידי החלטנו לא לצאת מן המכונית. שוחחנו ושוחחנו, ליטפנו ונגענו.

"את מכירה את הסיפור ההוא על איך הענישו את בני האדם?"

"לאיזה אחד אתה מתכוון?"

"שכולנו בעצם היינו מורכבים משני אנשים, וכדי להעניש, הפרידו אותנו מהחצי השני שלנו כך שנהיה במרדף אחריו כל חיינו," הוא אמר.

מדוע נזכרת בסיפור הזה כרגע? האם גם אתה חש שאני החצי השני שלך? אני קצת חשה בתחושה הזו, מקווה שאני טועה. מקווה שהחצי השני שלי הוא לא בחור בן כפליים מגילי. כל כך נאה, ואינטליגנט. כל כך נמשכת אליך, בחיי. די הייתי רוצה להיות שלך.