אתה יודע?

אם היינו נפגשים, כאילו במקרה, הייתי רוצה להגיד לך שאני מצטערת, למרות שאני בעצם לא אמורה לעשות את זה. 

אני מצטערת שהתעלמתי, שנעשיתי קרה והראיתי כאילו לא אכפת לי. כאילו שאתה לא כזה חשוב. אם הייתי יכולה להגיד את כל האמת - בעצם, הלוואי שהיית יכול לשער בעצמך את כל האמת (לפעמים אני חושבת בראש שאם היית מקשר בין כל הדברים, אולי היית יכול לעלות על זה לבד, הלוואי), הלוואי שלא הייתי צריכה להגיד כלום, ופשוט היית אומר שאתה מבין לבד.

כי אני פוחדת כל כך להיחשף.

לא כי לא סמכתי עליך. אתה אחד האנשים שהכי סמכתי עליהם באותו מקום. אפשר לומר שעד היום אני חושבת ככה.

אני פשוט פוחדת. מפחיד אותי להיות במעמד הזה שאני חושפת את הרגשות שלי וזה לא הדדי. כי בסוף אני נשארת איתם לבד...

בגלל זה לא נפתחתי.

בגלל זה התעלמתי.

בגלל זה נפתחתי לכולם, רק לא אליך, כדי שלא תוכל לעלות על זה לעולם.

תכננתי להיסגר מפניך, ובו-זמנית - שתבין הכל ותילחם על הזכות שלך להיכנס. שתילחם על הקשר הזה.

אבל הכל לא קרה לפי התוכנית הזאת. הכל קרה להיפך. אני התרחקתי ממך, ואתה התרחקת בחזרה.

לא יודעת אם יש לך מושג בכלל על המעמד שבו היית, ובחרת להתרחק, או שהכל היה בראש שלי, אבל זה לא משנה, כי הגיע הזמן פשוט לחיות.

אני רוצה להתגבר על הפחד.