קמתי חסרת כוחות בעליל, לא היה לי כוח לחשוב אפילו מה לעשות עם עצמי... כל השבוע האחרון עבר בקושי, כל יום חזרתי הביתה יותר מאוחר מביום שלפני כן, עייפה, בקושי מחזיקה את עצמי. אבל הבטחתי לעצמי שהיום יהיה לי יום טוב. היום היחיד בכל השבוע שלא הייתה סיבה להישאר במשרד יותר מאוחר ממה שצריך או לחזור הביתה מנסיעה רק בערב.

אז הגעתי בבוקר למשרד, והרגשתי שעדיין הכל אותו דבר. נשארתי אופטימית.

הפילו עליי אינספור משימות והייתה לי בסך הכל שעה הפסקה - כשבכל פעם חצי שעה נפרדת, אחת מהן לקחתי לעצמי בספונטניות, מודה - ולמרות הכל, אמרתי לעצמי שזה לא כל-כך קשה וברור שאני מסוגלת לכל (תודה לאל שיש סביבי חבר'ה מדהימים, שיכולתי לצחוק איתם, וככה לרגע לא נתתי לעצמי לחשוב שאולי אני ממש מסכנה או משהו כזה).

הכנתי תל"ק (תלוי ללא קיר, למי שלא מכיר) לגמרי לבד תוך שעתיים (כן, אני גאה בעצמי!).

ובסוף היום, בדרך חזרה הביתה ניסיתי לחשוב האם הצלחתי לקיים את ההבטחה.

היום שלי לא היה רע. ההפך מרע הוא טוב.

היום שלי היה טוב.