ולכן אני מצטרפת לנושא החם של 5 דברים טובים שקרו לי, כי נחמד לחשוב אופטימי אחרי כל הפסימיות שעטפה אותי בשבועות האחרונים (מישהו הצליח לא לשים לב שאחת המילים במשפט מודגשת בצורה מיוחדת? זה כי אני ממשיכה לנסות להישאר אופטימית, ולהשאיר את הפסימיות בזמן עבר  )

אז ככה:

1. אני כבר כמעט שבוע בחופש (יש מצב שבהמשך הפוסט אני אסביר הכל). זאת אומרת- השכמה טבעית, שום שעונים מעוררים למיניהם, או הורים שיגידו לי שכבר הגיע הבוקר.

2. (וואו, ממש קשה לי לחשוב...) דיברתי עם אחותי הגדולה, שעזרה לי לחשוב שאני מסוגלת להתמודד בצורה טובה וחכמה עם המצב שאני נמצאת בו כרגע.

3. יצאתי אתמול עם שתי אחיותיי ואמא לקניון, לאכול במסעדה. היה טעים!

4. אחותי אמרה לי שאני מדברת בצורה בוגרת, ושהיא תמיד ראתה אותי בתור האחות הקטנה, אבל פתאום היא באמת רואה אותי כבן אדם בוגר.

5. אכלתי מגנום

טוב, אז הסעיף הראשון מדבר על משהו בעמימות- אני בחופש ממשהו. אני בנאדם שאוהב את הפרטיות שלו, גם בישרא-בלוג. למרות זאת, אי-אפשר לכתוב דברים כאלה ולצפות שמישהו יגיב בהזדהות, אם הוא לא יודע עם מה הוא מזדהה...

אז העניין הוא כזה- כשרוב כותבי ישרא-בלוג בחופש גדול של "כמעט חודשיים", אני בחופש גדול של שבוע, כי - - -> התגייסתי :) (לפני כמה חודשים).

אני קצת מדי פעם פסימית כי יש עדיין דברים שלא התרגלתי אליהם בצבא. אין מה לעשות- בי"ס וצבא זה שני דברים שונים כמעט בתכלית. יש כל מיני דברים במקום שבו אני משרתת, שאני לא מצליחה להתמודד איתם בצורה הנכונה בעיניי, וככה אני מכניסה את עצמי למקום, שמבחינה מנטלית, אני לא אוהבת להיות בו.

בא לי להנות בצבא. אני בתפקיד שרוב בנות ישראל לפני גיוס, היו שמחות להיות בו, אבל איכשהו אני כל הזמן מרגישה בו לא בנוח...

אני זוכרת שרגע לפני שהתגייסתי, חיכיתי לתקופה הזאת בקוצר רוח. דמיינתי את עצמי במדים, וחיכיתי להתחיל את התקופה הזאת כבר, ועכשיו פתאום... אני לא מצליחה.

איכשהו יוצא שאנשים סביבי אומרים לי שהם מאמינים בי יותר משאני מאמינה בעצמי, אבל אלה בדיוק האנשים שאני פחות סומכת על המילה שלהם.

בתקווה להמשך שירות מוצלח יותר 

ואגב, מזל טוב מור, על הבלוגולדת שלך!!! בתקווה להמשך פעילותו של הבלוג שתמיד מעלה לי חיוך :)