חִפּוּשׂ זְהוּתִי.

חודש עבר מאז מילותיה פילחו את גופי

חודש של כאב, בכי, עבודה מאומצת, ניסיון לשכוח.

ואני מרגיש טוב יותר, באמת שכן.

אבל החודש הזה.

זה היה החודש הקשה בחיי.

לקחתי על עצמי הכל

עבדתי בפרך כדי לשכוח,

ואני עדיין עושה זאת.

ולה מן הסתם לא אכפת ממני,

וגם אם כן לא אכפת לי.

והשיר שהיא אהבה התנגן אתמול לידי,

ואני הייתי מוכרח לצאת,

כדי לא לשמוע.

כדי לא להקשיב.

די!

צאי לי מהראש,

כמעט שכחתי כבר איך את נראית.

אבל איני רוצה שזה יקרה.

או אולי כן.