חִפּוּשׂ זְהוּתִי.

היום ישבתי באוטובוס וראיתי חייל במילואים (או עם פטור ב׳) יושב בקידמת האוטובוס, ואחרי שנשמעה ידיעה ברדיו ״טרגדיה ברהט, שלושה תינוקות נשרפו״

ומייד אחריו פתח החייל את פיו בפני צעירה שישבה מולו ואמר: ערבים, יופי.

מייד באותה השנייה עברה לי בראש: הוא חושב את עצמו לחייל בצבא ההגנה לישראל? ושנייה אחרי עברה לי מחשבה: הוא כן חייל בצבא ההגנה לישראל, ומה אני? אני טבח בצבא ההגנה לישראל.

טבח עם הכשרה להיות מפקד וחונך ירי, אבל טבח לא פחות.

ולעומתי יושב חייל שעכשיו חזר ממילואים, עם תיק גדול ובו מטרייה ושואל את עצמי: מה אני לעומתו בצבא ההגנה לישראל?

אז כן, כמעט עברתי הכשרה להיות מד״ן (מפקד נוער) בסיס- לפקד על בני נוער, אבל בגלל פאק קטן ברגל לא סיימתי, ועכשיו אני טבח. טבח עם הכשרה מוגזמת ו-reputation מפה ועד השמיים, אבל טבח לא פחות.

אז מה זה משנה אם אני אעבוד במטבח או לא? עדיין כשאני אגיד בעוד כמה שנים: הייתי טבח בצה״ל! יחייכו אליי, יפנו עורף וייצחקו.

כי מי צריך טבחים בצה״ל שהם חיילים? זה לא סתם בזבוז כוח אדם? תביאו 20 אנשים זקנים מערי הסביבה שיעבדו בשכר מינימום בלי פנסיה תחת קבלן שיכול לפטר אותם בכל רגע ותקראו לזה ״פיתוח הנגב״.

ויחד עם אותם אזרחים שיעבדו בשכר תביאו אדם נוסף כזה שיעבוד באפסנאות וינפיק ציוד לחיילים, ושק״ם אזרחי.

על הדרך תביאו גם פקידים אזרחיים למרפאות ורופאים צבאיים ותדרשו מכל חייל לשלם ביטוח ״צה״ל מושלם״ ו״צה״ל מגן זהב״

ואולי אח״כ תביאו גם מפקדים שיעבדו באותו שכר, ורק בשביל השכר, הם אולי לא יגידו ״עד מתי!״ אבל ייצעקו כשהמשכורת שלהם תהיה נמוכה.

ואולי בסופו של דבר תביאו חיילים בשביל המשכורת, כאלה שאין להם עתיד בשום מקום אחר ותרדדו עד דק ותמחקו סופית את רעיון צבא העם- צבא שבא מהעם, שייך לעם שעוזר לכל העם, ושהוא חלק מהעם.

אז נכון, אני טבח בצה״ל.

וגם כשקשה להיות טבח לא שבוז אני מנסה להילחם באמירה הזו, שטבחים חייבים להיות שבוזים, שחיילים צריכים לשנוא את התפקיד שלהם ואת המערכת. אני לא צהוב! אני לא עוקב אחר כל הפקודות שנותנים לי ואומר ״אמן״, אני לא אוהב את המערכת ולא מתכוון לרצות אותה בכל מצב וסיטואציה. אבל חשוב לי להגיד- אפשר גם לא להיות צהוב וגם לא לשנוא את המקום שאני נמצא בו, ולאהוב את מה שאני עושה ואת האנשים שאיתי.

וזו בחירה של כל אחת ואחד מאיתנו- זה הדבר שיימנע מצה״ל להפוך לצבא שכיר וקטן שלא מוכן באמת לטפל בסוגיות החברתיות-פוליטיות במדינת ישראל.

ואני תמיד אזכור את מה שכתב א.ד. גורדון לרחל:

״אין זמן הכנה לחיים! יש זמן של חיים!״

רחל,

אני עובר לסדר היום.  אני לא העלבתי אותך ולא חשבתי להעליב, ולא כתבתי דברים העלולים להעליב בלי ביאורים.  צר לי מאד שיש בינינו איזו אי-הבנה, אבל בביאורים, בדברים, כפי שאני רואה, אין לתקן את זה, - די! סוף סוף אנחנו שנינו, חושב אני, עומדים למעלה מכל זה.

כתבי לי יותר מכל אשר אתך.  הן יש לך עתה כל כך הרבה עניינים, ועניינים כל כך חשובים.

'נשרפו הגשרים' – את כותבת, למה? האם אין גשר בין ארץ-ישראל ובין כל העולם, בין היהודי ובין כל האדם? האם אין לאדם חלק בכל העולם ובכל החיים? האם אין אירופה שלך, בעת שאתה חי בה, כמו ארץ-ישראל, או האם אין ארץ-ישראל של בן אירופה, בעת שהוא חי בה, כמו ארץ מולדתו? יש גבולים לאומיים, יש גבולים חברותיים, אבל רק ביחס לצורת החיים אבל לא ביחס לחיים עצמם, לא ביחס לחיי עולם.  את צורת החיים שלך לא יקחו ממך בכל מקום שתחיי, בכל מקום יהיו חייך – חייך, ולמה לא תחיי באירופה כמו שאַת חיה בארץ-ישראל? למה זה אַת מבטתעל הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, כעל זמן של הכנה לחיים ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה.  אבל השקפה זו לא נכונה היא.  כבר דיברנו בזה במקצת ביפו.  עוד אז אמרתי לך, כי לפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: 'בכל דרכיך דעהו'!בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן –הכל הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם.  הנה אַת עכשיו באירופה – האם רק ללמוד אַת צריכה שם? הלא גם לחיות אַת צריכה שם! סוף סוף אירופה הלא היא עולם מלא, סוף סוף האדם באירופה הלא הוא אדם, – האם אין בכל זה בכדי חיים, בכדי חיים, בכדי חיים עשירים? או היש מקום בעולם שאין שם בכדי חיים, בכדי חיים עשירים למי שיש לו נפש חיה ועשירה? מלבד זאת הלא יש לך שם או יהיו לך שם חברים וחברות – האם צריכה אַת לעמוד רחוק מהם, אפילו אם, למשל, אין דעותיהם כדעותיך או אין רגשותיהם כרגשותיך? האם אין אַת צריכה למצוא את חייך אַת בתוך חייהם הם? האם חייך אַת לא ימצאו די יניקה בתוך החיים ההם ולא יסולו להם דרך בתוך החיים ההם? שתי שנים ומחצה, שתלמדי באירופה, אם תאבדנה מתוך חייך, הרי זו אבידה שאינה חוזרת לא רק ביחס לחיי שעה, כי אם גם ביחס לחיי עולם.  תקופות החיים של האדם הרי הן דומות לשכבות הגיאולוגיות: כל שכבה היא שכבה לבסיס שלמעלה ממנה.  ואם, למשל, בשכבת השחם (גרניט) אין לכאורה סימני חיים, אבל כמה אש יש בו וכמה כוח צפון בו בשביל הארץ כולה!

כן, רחל, חיי באירופה, חיי בכל כוח נשמתך!  אל תיראי פן יחולל על ידי זה משא נפשך, פן יֵצא מזה הפסד לאשר אַת מבקשת בארץ-ישראל.  להיפך, אַת תביאי לארץ-ישראל, בשובך, לא רק מה שלמדת במשך שתי שנים ומחצה, כי אם דבר הרבה יותר חשוב – מה שחיית באירופה במשך שתי שנים ומחצה, שתי שנים ומחצה של חיים!

שאלה אחת קטנה לי אליך – כי תכתבי לי רק מכתבים סגורים.  עד כמה נכון מה שכתבתי במכתבי הקודם, כי נפשות, שיש לכל אחת דבר מה משלה הן גדלים בלתי נמדדים אהדדי.  הן אַת, בחייך הפנימיים, מתרחקת מעיני אחרים יותר ממני.  אַת, למשל, אינך סובלת, כי אחרים, ואפילו אנשים קרובים לך, יֵדעו את צרת נפשך וכדומה, ואני, כידוע לך, אינני כל כך מקפיד על דברים כאלה.  לפי זה היית אַת, לכאורה, צריכה לשנוא מכתבים גלויים ואני לא.  ובמציאות הדבר ממש להיפך: אַת, כפי שנראה, אוהבת מכתבים גלויים – ואני אינני סובלם!  אינני אוהב לא לכתוב ולא לקרוא מכתבים גלויים.  אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים.  וכשאני כותב מכתב גלוי לא מעניני עסק, נדמה לי שאני חי ברחוב.  וצריכה אַת לדעת, כי אני חי לא רק בכתיבת מכתבי אני, כי אם גם בקריאת מכתביהם של אחרים אלי.  אקווה, כי תעשי לי את ההנאה הקטנה הזאת.

אבקש לבלי לחכות לתשובה למכתביך, כי אם לכתוב בכל עת שיהיה לך צורך בזה.  הלא יודעת אַת אתהפוסטה של כפר אוריה, ואם נחכה עד שנקבל תשובה על מכתבינו, נוכל לקבל מכתב, למשל, אחת לשני חדשים.

ושלום לך, רחל.

     א. ד. גורדון

מְחַפֵּשׁ זְהוּתִי.