התחלתי ללמוד נהיגה.אין לנו רכב בבית, אז זה לא היה הכי דחוף, כי גם ככה לא היה על מה לנהוג אם היה לי רשיון...
גם בייחוד לא אחרי תאונת הדרכים.
תאונות זה מפחיד. כל תאונה שהיא. גם תאונת דרכים זה מפחיד.
אבל אני חושבת, שלעבור תאונת דרכים, כשאין לך שמץ של מושג בנהיגה זה מפחיד קצת יותר מאשר אילו היית יודע.
לא היה לי מושג מה קרה, איך זה קרה או למה. מה תרם לזה שזה קרה ואיך הרכב הגיב, מה קרה לרכב, ואיזה חלקים ממנו היו מפוזרים על שולי הדרך.
כל מה שידעתי הוא שרגע אחד היינו בנסיעה ברכב שלו, שכל כך אהבתי, ורגע אחרי זה הרכב היה מרוסק עם כריות אוויר בחוץ, לא דומה לשום דבר מאיך שהוא היה נראה לפני,חבר שלי שצורח עליי להתרחק ממנו ואני שנמרחת על הרצפה ומנסה להתרחק מהרכב שבוער לידי
אז נהיגה זה די ביג דיל.
אני מתרגשת מהשיעורים האלה, מההרגשה של להתיישב מול ההגה ולנהוג לאן שהמורה יגיד לי במשך כמעט שעה, כמעט כמו שאני מתרגשת לראות את חבר שלי. זה החופש שלי, זה המפלט שלי מהסביבה הדוחקת, מהלחץ בעבודות, מהשגרה המשעממת שאוטוטו גורמת לי להתחרפן, מהלחץ שאמא מפעילה עליי. היא לא נותנת לי מרווח נשימה, היא יושבת עלי כמו כלב שמירה, עוקבת אחרי כל צעד שלי. זה מטריד אותי קצת, ואין עם מי לדבר, אין על מה להתווכח, כי היא תמיד צודקת. זה הכל האגו המזורגג הזה, הוא מעוור אנשים. מילה לא במקום - והכל מוקצן לרמות אבסורדיות שבנסיבות אחרות היו גורמות לבנאדם להיאנח ולהניד את ראשו מצד לצד, לדפוק את היד בראש ולהגיד - "וואלה - המצב אבוד. אין תקווה".
ב40 ומשהו הדקות האלה של השיעור אני כמו ציפור ששיחחרו אותה מהכלוב. לא מעניין אותי כלום חוץ מהאוטו על הכביש והעובדה שאני השולטת במצב. אני מחליטה כמה ואיך, עם הכוונה מהמורה על לאן. אין מי שידבר אליי מגבוה וייתן לי הוראות. יש רק הכוונה בגובה העיניים. אנחנו שווים פה. זה לא משנה שלו יש נסיון של ארבעים שנה על הכביש ולי של ארבע שעות. אין התייפיפות ומשחקי אגו, אין שחצנות והתנשאות, בוסיות ושתלטניות. בקיצור - כל התכונות שאני לא אוהבת בבני אדם - חסרות כאן. והחסרון שלהן נותן לי את מרווח 40 דקות הנשימה 3 פעמים בשבוע שאני כל כך כמהה לו...
זה השמן המושלם בשבילי לנקות את הראש, ולחזור רעננה ומאווררת, מצידי גם לעוד 24 שעות של משמרת עם אנשים דוחים וכפויי טופה. bring it on!
נ.ב: אל תשכחו שגם אתם נהגים יקרים, הייתם פעם למ"דים. רואים שלט של למ"ד - אל. אל תצפרו. פעם בחיים - אל תהיו ישראלים. תכבדו. אולי הרגע הלחצתם ילדה בקושי בת 17 שהיום זה השיעור הראשון שלה והיא עוד לא מצאה את הרגליים והידיים שלה.
בברכת לילה טוב וחלומות טובים,
LeMiQ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
