ו... בום.
אלה שמכירים את הבלוג הותיק שלי יודעים בערך מה עובר עליי, ואני יודעת שזה לא הבלוג האישי אבל אני חושבת שזה יתאים להרבה אנשים ולא רק לי.
כמו בלון, יש לו רגעים שהוא ריק, לא מצליח לעוף, בקושי נראה ואפילו נאבד בין שאר הבלונים. יש לו רגעים שהוא מאוזן, לא מתוח מדי, לא לחוץ מדי לא ריק מידי, רגוע. ויש רגעים שהוא צובר אוויר, שותק, לא משחרר, מתאפק, לחוץ, לא מרפה, הוא גדל עד שקשה לו לראות את הבלונים האחרים מהגובה שלהם, וכל נגיעה יכולה לפוצץ אותו. כשהוא מתפוצץ, הוא משחרר את כל האוויר שהיה בפנים, קורע את הגומי, מרחיק את הבלונים האחרים. ומה אז? הוא שוכב על הרצפה, קרוע. אם היה חיי היה מתבייש, מאוכזב שאיבד קו מחשבה, שלא שחרר אוויר טיפה מדי פעם בצורה נעימה, שטיפה ירד הלחץ. והקרע? פשוט פגע בעצמו. והאחרים? גם נפגעו, אולי פחות אולי יותר, אבל התרחקו.
צברתי אוויר, ניפחתי, מתחתי, ובום. לא גדול, אבל חודרני. למה? כי סתם נגעו בי בזמן לא טוב. והלוואי והייתי יכולה למחוק את הרגע הזה, כל מה שאני רוצה לעשות זה לקבור את עצמי. אני מאוכזבת מעצמי, אני עצובה מההשלכות שכנראה יהיו לזה. כי תכלס, בחיים לא נקשרתי אל אדם ככה, במיוחד לא מהמסגרת הלימודית. ופשוט כואב לי הטמטום שבגללו אני יכולה לאבד קשר כזה.
אני יודעת שסיכוי גדול שזה לא יעזור, ואני יודעת שנפגעת, אבל אם יש מקום לסליחה אני יותר מאשמח. אני לא יודעת לתאר לך כמה אני מצטערת אבל באמת שאני כן. וזה לא חשוב אם יודעים עליי מה קורה או לא, עצוב לי שפגעתי בך, עצוב לי שלא יכולתי להאפק, עצוב לי שהרגע הזה שהרגשתי כאילו הכל נגדי יצא עלייך. רגשות האשם לא עוזבים אותי וגם לא יעזבו. אי אפשר למחוק, אבל אפשר להמשיך. מקווה שנוכל להמשיך, כי אין דבר שאני יותר רוצה מזה כרגע. לא חובה לקבל את זה כמובן, אבל ככה אני מרגישה כרגע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
