One Day

כמה זמן לא הרגשתי את התחושה הזאת... כמה התגעגעתי... כמה מתגעגעת...

כמה זמן לא הרגשתי הפסקה מתחושת הרדיפה הזאת, ההתמוטטות האינסופית ושאין ברירה אלא לבלוע הכל, להרים ראש ופשוט להמשיך הלאה למרות שהכל קורס, ופתאום אני מרגישה... שקט. אני כבר לא שומעת את עצמי זועקת מבפנים, אני מרגישה איך הגוף שלי סוף סוף נמס על המיטה.

אני לא יודעת איך, אבל התחושה הזאת באה באמצע תקופת הדרדרות, כאשר העלייה במרחק של חודש ממני או יותר. אבל זה עוזר, כי התפאומיות הזאת, או יותר נכון ההפתעה הנעימה הזאת באה עכשיו והיא עוזרת לי לא להתמוטט.

חסרה לי רק יד חמה שתבוא ותגע לי בגב, מגע עוטף וחם שירגיש לי שאני לא לבד.

המפתיע מכל זה שאני רוצה שזאת תהיה היד של אבא שלי.