הפרעת אישיות גבולית

אני נחנקת עם הרגשות שלי.

עם הפחדים שלי. עם הכאב שלי.

אני רוצה שתשארי, שתבואי ותחבקי את כל הכאב והפחד ממני

ואני מפחדת שתתקרבי יותר מידי ותראי את מי שאני באמת 

שתראי עד כמה שאני שרוטה, כמה כאב יש בתוך נפש אחת שרק נראית תמימה 

נפש שהרגשות שלה ממיתות אותה לאט לאט

ואני לא רוצה שתלכי ממני. אני לא רוצה שתעזבי, אני לא יכולה להינטש שוב.

אני יודעת שאתמוטט.. ואני לא יכולה לבקש ממך להבטיח להשאר, להבטיח משהו שאת לא תוכלי לקיים

אני רוצה שתנשקי את הכאב ממני, שתעטפי אותי בכל כך הרבה אהבה שאפילו הפחדים הכי גדולים שלי יתחילו לפחד

ויברחו למקום רחוק ממני.

אני רוצה שתיהי פה. אני צריכה אותך איתי. ויותר מזה אני צריכה שתראי אותי

אני צריכה שתאהבי אותי בתור מי שאני. כמו שאני אוהבת אותך..

אבל אני מרגישה שאת לאט לאט קמה והולכת

ואני נשארת פה לשאול מה לא בסדר בי כל פעם מחדש

למה אף אחד לא נשאר?

למרות שהיה לי קשה להאמין

האמנתי בך ובמילים שלך..

-

איך אני מאכילה את עצמי סרטים..

לכל מקום שאני הולכת, השטן הקטן הזה נמצא שם.
הוא עוקב אחריי, הוא מעיק עליי, הוא יושב לי על הראש ולא נותן לי לזוז.
הוא משתק אותי לאט לאט, הוא זורע בי פחד, פחד שאני לא יכולה להתנתק ממנו.
פחד שמשתק אותי. שהורס אותי. שהורס לי כל דבר טוב שבא בדרכי.

הוא מספר לי תמיד על איך שאני לא מספיק טובה, על איך שאף אחד לא יכול לאהוב בן אדם כמוני,
הוא מספר לי שכולם עוזבים בסוף, הוא אומר לי אל תאמיני כשמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך. כי בסוף הוא יפגע בך.
המילים שלו חוזרים על עצמן, כמו פזמון של שיר, והדבר היחיד שמשתנה זה הבתים, שאותם אני כותבת.

בכל פעם שאני מנסה לעלות למעלה, שאני מנסה לנטרל אותו, למצוא קרקע יציבה.. הוא דואג לרעידת אדמה רגשית.

וכואב לי. כואב לי כלכך. ואני מפחדת, והפחד הזה משתק אותי.

ואני מביאה את זה על עצמי.