אני כלכך מפחדת.
ואני שונאת את הרגשות שלי.
הפחד משתק אותי ומונע ממני לאהוב.
האושר גורם לי להתאהב יותר ולהיקשר יותר..
אבל אני פשוט חושבת שאני לא יכולה לסמוך יותר על אף אחד.
ואני לא יכולה לספר לאף אחד כלום כי אני פשוט לא סומכת, ואני יודעת שמתי שהוא ישתמשו במילים האלה נגדי ואני אפגע..
אני שומרת את הכל כלכך בפנים, בתוך כספת, ואני פשוט לא יכולה להיפתח יותר, לא יכולה לספר..
אני שותקת, ומתחת לבגדים שלי מסתתרות הצלקות שלי. שותקות גם הן.
זה לא כמו פעם.
אני פשוט מפחדת. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. ולפעמים אני מרגישה שהדרך היחידה שנשארה לי היא לפרוק את הכל על עצמי.
יושבת לי לבנה על הלב, על הנשמה. הרגשות שלי. הכל ביחד..
ואני פשוט כבר לא יכולה לפרוק את זה החוצה, כי ברגע שזה בחוץ, אני לא יודעת לאן זה יגיע.. נפגעתי יותר מידי בשביל לסמוך.
והכי כואב לדעת, זה גם כשאני רוצה לסמוך, אני פשוט לא מצליחה. ואני משתיקה את הכל וקוברת את הכל בתוך הלב שלי שלא יכול להכיל יותר את הרגשות ההרסניים שלי.
אני משתכרת שוב, כדי שלא אצטרך להרגיש, פוגעת בעצמי, מקיאה. מספיקה לזרוק את הכל לפניי שמישהו יראה, חובשת את הפצעים.
הולכת לישון, קמה, ושותקת. ואני שוכחת בעצמי אפילו שזה קורה מידי פעם. רק כשאני לא יכולה יותר.
אני מפחדת שתעזבי אותי.
אני פשוט מפחדת. כשאת לא פה, אני מתמוטטת. וזה מה שמפחיד אותי. מה יהיה אם לא תיהי פה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
