נמאס! לא יכולתי לשמור יותר בפנים
הקריאה שלי לעזרה לא נשמעת. אני ביישנית.
אני לא רגילה להיפתח לאנשים ולספר להם על הרגשות שלי ועל מה עובר עליי.
רוב הזמן אני מעמידה פנים, מישהי אחרת. בתולה בתולה אבל מאחורי דלתות סגורות אני ילדה מתה. ולא נרצחתי. התאבדתי.
מעולם לא הובכנתי בדיכאון על ידי רופא או מומחה. אני לא בדיוק יכולה לדבר עם אמא שלי על בעיות מהסוג הזה. היא לא הבן אדם המבין. יש לי הרבה קשיים.
יותר מדי
אנ מכורה להרס עצמי. הרגל ישן.
זה קרה מזמן שאני אפילו לא זוכרת את הסיבה למה התחלתי. מה הוביל לכך.
הבלוג חבר בטבעת << הפרעות אכילה - נלחמים >>
אולי אני קופצת למסקנות אבל אני לא מזינה את הגוף שלי בדרך בריאה ושגרתית.
ערך עצמי....אחח, זה סיפור אחר.
הקאה בהכרחה או הרעבה עצמית? כן, זה מוכר לי ולמערכת העצבים שלי.
דיכאון ותכנון המוות של עצמך, גם בזה נתקלתי.
אבל החלק הכי גרוע - האשמתי את עצמי והענשתי את עצמי. אתם לא מבינים כמה אדם צריך להרגיש כאב ושנאה עצמית כדי לגרום נזק לעצמו.
חייתי בבואה ויום אחד נתקלתי בסיפור של ילדה שהתאבדה כאשר חתכה את העורק הראשי בזרועה. אז התחלתי לחקור עוד יותר בנושא, אחרי הכל אני סקרנית מטבעי. מעולם לא הצלחתי להבין את זה ולא העליתי בראשי הצלול בזמנו שאני הגיע למצב. אבל אני כן. אני אחת מרבים.
אני יודעת שזה נשמע מופרח ומוגזם אבל אין לי כוונות לשקר או להמציא. כל מילה שלי כנה. בסך הכל רציתי לפרוק את זה מעצמי אבל זה עדיין משא כבד על גופי. כל שרציתי הוא מישהו שיקשיב, שיבין ולא ישפוט, הכי חשוב שלא ישנה את מחשבותיו עליי, אני לא רוצה שיתנהג אליי שונה. אני לא חולה. אני לא רוצה שיסתכל עליי וכל מה שאני אראה בעיניו הוא רחמים או יותר גרוע, גועל ודחייה.
אני זקוקה למישהו. אני זקוקה לך.