ניצוצות של תקווה .

תחילה גילוי נאות : את הפוסט הזה אני כותבת לא רק מתוך התבוננות והבעת דעה מהצד ,

כי אם מתוך הכרות פנימית יותר של הנפשות הפועלות .

עבדתי בעיתון "מקור-ראשון" במשך שנה , במחלקת המנויים של העיתון ,

העבודה היתה באותו מקום של מערכת העיתון עצמה ,

כך שבמסדרונות המערכת יכולת לפגוש את כתבי העיתון הזוטרים והבכירים כאחד ,

ואת המו"ל והבעלים בעצמו .

אהבתי מאוד לעבוד שם , האנשים מהמחלקה שלי ומהמחלקות האחרות היו נעימים ,

והיתה אווירה כייפית במקום .

ההנהלה לעומת זאת זה כבר סיפור אחר , לא ממש הרגשת וזה בלשון המעטה ,

שמעריכים שם מישהו , הם עשו חיים די קשים לנו העובדים , שלא בצדק .

בסופו של יום היו שם פיטורים , ולאחר שנה המערכת בת"א ניסגרה ועברה לירושלים .

לי באופן אישי תמיד תישאר פינה חמה לעבודה שלי שם ,

כי להוציא את הקשיים מצד ההנהלה , עם הצוות היה לי באמת נעים וטוב .

כפי שכולנו יודעים המו"ל של העיתון "מקור-ראשון" רכש לפני מספר חודשים -

את העיתון "מעריב" מנוחי דנקנר , העיתון היה כבר אז במצב רעוע ,

ולא היה ברור מלכתחילה למה הוא החליט בכלל להיכנס להרפתקה שכזאת ,

במקביל גם המצב של "מקור-ראשון" לא היה בשמיים... אבל בסדר ככה הוא החליט , וזאת זכותו .

מה שמפריע לי עכשיו זה לראות את כל מסכת הייסורים שעוברים עובדי "מעריב" -

במהלך החודשים האחרונים , מאז נירכש העיתון ע"י הבעלים החדש .

מדובר פה באנשים שעובדים כבר שנים רבות בעיתון , כל אחד בתחומו : צלמים , כתבים , גרפיקאים וכו'...

כולם אנשים עם רזומה עשיר ומפואר , ומתייחסים אליהם כאילו כלום ,

אין להם מושג מה יוליד יום והאם מחר עדיין תיהיה להם עבודה ,

הנזילות של ההסכמים איתם משתנה מרגע לרגע , וזה בלתי-אפשרי לחיות בחוסר וודאות מחניק שכזה .

ליבי ליבי איתם , ובתקווה שהסאגה המסחררת הזאת תסתיים במהרה ,

ואם אפשר על הצד הטוב ביותר לטובת כולם , וללא פיטורים המוניים .