ניצוצות של תקווה .

מה עוד צריך לקרות פה , כדי -שנצא מהאדישות המאפיינת אותנו כל-כך ,

ונמלא את הרחובות בזעקותינו הכואבות על שחרור אסירים ללא הצדקה .

מהבוקר הלך הרוח הוא ש-רוב-העם מתנגד למהלך המצמרר והבלתי הגיוני הזה .

אף-אחד לא מבין על-מה ולמה התכופפנו בצורה משפילה ש-כזאת ,

אם בפני הפלשתינים ואם בפני הממשל האמריקאי שמכתיב לנו את סדר היום .

הרי זה-דבר ש-לא יעלה על-הדעת , השיחות טרם התחילו ,

ולדעת כולם הם יתפוצצו לנו בפרצוף יותר מהר ממה-שחשבנו ,

אז- איך לעזאזל עוד בטרם ברור לאן נושבת-הרוח ,

אנחנו עושים מחווה מסוכנת שכזאת .

למה אנחנו לא כמו המצרים יוצאים לרחובות ומפגינים נגד ההחלטה ,

למה אנחנו כל-כך אדישים , עייפים , ויודעים לפרוק את כעסנו-

רק מאחורי המקלדת ?

זהו כבר הפוסט השלישי ש-אני כותבת מאז אתמול בנושא-הזה ,

כי ממש כואב לי מבפנים , אני מרגישה שהצעד הזה הוא טעות איומה ,

ש-כולנו נשלם עליה את המחיר ,

ואין קשר אם אותם מחבלים יחזרו או לא למעגל הטרור ,

הטרוריסטים הללו צריכים לשבת-בכלא ולרצות את עונשם עד יומם האחרון ולא לראות אור יום ,

ודבר-נוסף המחווה הזאת יכולה בקלות לדרבן בחורים אחרים מחבלים בפוטנציה ,

לקום ולעשות פיגועים , כי ממילא הם יודעים ש-בסוף ישחררו אותם ,

ובינתיים בכלא הם יאכלו ישתו ילמדו ואפילו יוציאו תואר , וכל-זה על-חשבון המדינה .

אלוהים כמה-כואב לחיות פה , עם מה אנחנו נידרשים להתמודד , המציאות עולה על כל דמיון .