ניצוצות של תקווה .

הציפיות הבלתי-ניגמרות של העולם מאיתנו לא מובנות ובוודאי לא מוצדקות .

האיחוד האירופי ש-כל שני וחמישי מטיל עלינו דרישות כאלו ואחרות ,

ידידנו אובמה ש-מפעיל עלינו לחץ ללא הפסקה , ומציב לנו מגוון תנאים-חדשים ,

גם כל שני וחמישי בערך...ואני שואלת : עד-מתי ניהיה בובת-המריונטה של העולם ?

למה הם לא מתערבים איפה ש-באמת צריך ?

הרי עד-כמה ש-זכור לי השנתיים האחרונות בסוריה הם לא בדיוק גן-עדן פורח ,

ומצרים גם היא לא בדיוק שלווה ורגועה כמו שוויץ .

בעת ביקורו בארץ הבטיח אובמה ש-נשק כימי בסוריה הוא קו-אדם מבחינתו ,

והרי כולנו יודעים ש-כמות הפעמים בהם נעשה שימוש בנשק מסוג-זה כלפי-אזרחים ,

כבר חצתה לא קו אדום אחד כי אם עשרות קווים-כאלו , ודבר לא נעשה כפי -שהובטח .

אז למה אלוהים-אדירים כל פסיק שלנו ניבחן בזכוכית-מגדלת בגודל בניין ,

ואיומים ולחצים ניזרקים לעברנו מכל-עבר ?

אני מניחה שהאשמה מונחת גם-על כתפינו בחלק גדול מאוד ,

וזאת מהסיבה הפשוטה ש-אנחנו פשוט מניחים ל-כך לקרות ,

אם היינו יותר אסטרטיביים יותר תקיפים ועומדים על-שלנו ,

העולם היה פחות מעיז להתעסק-איתנו , ומפנה טענותיו לאיפה שבאמת-צריך .