ניצוצות של תקווה .

בניגוד לסוריה ש-היא מדינת-אויב , ואין לנו הרבה מה לעשות או להשפיע על מצב-שם ,

מלבד באמת העובדה שפעמים רבות הבאנו פצועים משם אל בתי-החולים שלנו ,

ומדובר באנושיות באמת ראויה לשבח על ההתנהלות שלנו במצב-הרגיש הזה .

לגבי מצרים המצב שונה , בכל-זאת יש לנו הסכם-שלום איתם ,

ועל-אף ש-לא חסרים בתוכם אנשים שונאי-ישראל , עדיין לא מדובר במדינת-אויב .

להתערב בוודאי ש-אנחנו לא צריכים , אך יחד עם-זאת אל לנו להיות אדישים כמו אובמה ,

עלינו לנסות בדרכים דיפלומטיות לעצור שם את ההרג והכאוס ,

ש-הרי בסופו של יום הדבר עלול להשפיע ישירות גם עלינו ,

והראקטה לאילת בשבוע-שעבר היא ההוכחה הברורה ל-כך .

כאשר מתחולל כאוס ש-כזה , והצבא המצרי עסוק במה ש-קורה בתוך מצרים ,

אין לו את האפשרות גם להשגיח על המתחולל בסיני ,

וכפועל-יוצא קמים אירגונים ותת-אירגונים המייצרים פעולות טרור , גם כלפינו .

בכלל , מעצם היותנו עם מוסרי , אל-לנו לאפשר הרג פרוע ש-כזה במדינה שכנה .

וכפי ש-כתבתי כבר באחד מהפוסטים הקודמים שלי ,

הדבר ההזוי ביותר הוא ש-דווקא בעיתוי הבעייתי הזה מסביבנו ,

אצלנו מנסים לקיים שיחות שלום עם הפלסטינים ,

באמת שהמציאות עולה על כל דמיון , בחיים בכלל , ובמזרח-התיכון בפרט !