ניצוצות של תקווה .

אין דבר מלאכותי יותר מאשר ראיון-עבודה .

הרי המטרה היא להתקבל ל-אותו מקום עבודה אליו זומנת לראיון ,

ובדיוק כמו בדייט ראשון , כך גם בראיון-עבודה ,

אם נירצה או לא נירצה תמיד יהיה משהו לא טבעי בהתנהלות-שלנו .

המטרה הרי היא לשווק את עצמנו הכי טוב ש-יש ,

ולפעמים הדבר בא על-חשבון האותנטיות והדברים היפים ש-בנו ,

וזה נובע בין-היתר מ-הידיעה ש-הצד השני בטח בוחן אותנו ,

ואולי אף-מנסה להציב מכשולים באופן-כזה ש-לא נשים לב ,

והכל למטרת בחינת דרך התגובה שלנו .

לא הייתי בכל-כך הרבה ראיונות עבודה בחיי ,

אבל בהחלט הייתי במספיק בשביל להבין ש-אני לא אוהבת את הסיטואציה הזאת .

אני הרי יודעת מי אני ומה אני ,

אני הרי יודעת ש-אני אדם חרוץ ש-אוהב לעבוד ,

אבל בכל-פעם ש-חובת ההוכחה הזאת קיימת מחדש ,

הדבר די מעייף ושוחק עד כדי רתיעה מהסיטואציה .

מה-גם ש-ישנו זן כזה של מראיינים (לא כולם כמובן...)

ש-רק יחפש איפה להציב מכשול , איפה לחטט יתר על-המידה ,

והכל למען המטרה "הנעלה" של לראות איך אתה המרואיין ,

יוצא באלגנטיות מהמצב הרגיש ש-הציבו בפניך .

חבל ש-מראיינים שוכחים ש-גם הם יכולים להיות מחר מבקשי עבודה ,

וגם להם יכולים לעשות את אותו הדבר .

אם אני הייתי צריכה לראיין מישהו על-מנת לקבל אותו לעבודה ,

הייתי נותנת לו את ההרגשה הכי טובה בעולם , כאילו כבר קיבלתי אותו לעבודה ,

אני חושבת ש-בגישה כזאת הרבה יותר נעים למרואיין להיפתח יותר ,

ולהביא באמת את האני האמיתי שלו , ו-כך יוצא ש-כולם בעצם מרוויחים מהמצב .