ניצוצות של תקווה .

הכל כבר נאמר , נהרות של מילים ותמונות התפרסמו בכל מדיה תקשורתית .

גם אני כתבתי לא מעט פוסטים בעניין , כל פעם מזוית אחרת של הנושא .

בשבוע האחרון כבר לא נגעתי יותר בנושא ,

אבל עכשיו אני מרגישה את הצורך לכתוב עליו שוב ,

כי יש משהו שמפריע לי מאוד , וקשה לי שלא להתייחס אליו .

אף אחד לא באמת יודע מה יהיה , אפילו לא הנשיא אובמה ,

כן תקיפה לא תקיפה , שום דבר לא ברור .

אבל יש דבר אחד ברור , מכאיב ומכעיס ,

ואני מתכוונת לעמדה של העולם בכלל , ושל האו"ם והאיחוד האירופי בפרט .

קשה לי להבין , איך יכול להיות שנושא שכביכול היה צריך להיות מטופל באופן מיידי -

וחד-משמעי , מבלי לזגזג להתלבט או למצמץ ,

נימשך ונימשך ובינתיים מחזק את הרעים בכל הסיפור .

אני רוצה להאמין שיש עדיין ערכי מוסר בעולמנו ,

אני רוצה להאמין שיש עדיין אמות מידה של שפיות בעולמנו ,

אז איך יכול להיות שנותנים כזה מרחב של זמן לאדם פושע שהורג את עמו -

במשך תקופה ארוכה ואינסופית של שנתיים וחצי .

אני בוודאי לא אומרת שצריך לעשות דברים ללא מחשבה ושיקול-דעת ,

אבל הסחבת של הנושא היא בלתי מתקבלת על הדעת .

כאשר מדינת ישראל בונה כמה בתים בשכונות בתוך ירושלים ,

דוגמת גילה או רמות , העולם מחרים אותנו תוך חמש דקות ,

כאילו עשינו איזה פשע נגד האנושות ,

וכאשר אדם שעושה באמת פשעים נגד האנושות , בצורה האכזרית ביותר שקיימת ,

העולם פתאום לא בטוח , כן בטוח , לא יודע , כן יודע , בודק ובודק בלי סוף -

גם את מה שכבר ברור , ויש עליו הוכחות מוצקות .

איך אפשר להבין את ההתנהגות הזאת , שהיא הכל חוץ ממוסרית וערכית ,

הרי כבר לא מדובר רק בצביעות , מדובר בעולם שמסכן את האנשים החיים בו ,

מדובר בעולם שתומך ברע באכזרי ובשפל , ונותן לו את הלגיטימציה להתקיים .

אין לי אלא לסכם את הפוסט במילה אחת : תיסכול תיסכול ושוב תיסכול -

מאיך שהעולם מתנהג ומתנהל בנושא טבח העם המתחולל בסוריה .