ניצוצות של תקווה .

הרשת מלאה בבלוגרים , ובמגוון רחב של תחומים בהם עוסקים הבלוגים .

מאופנה , אקטואליה , זוגיות , סיפורי-חיים ,

דרך מתכוני-בישול ואפיה המלווים בתמונות מעוררות תיאבון ,

ועד פוליטיקה , פילוסופיה , טיולים , חוויות אישיות ועוד ועוד ...

כאשר גמלה בליבי ההחלטה לפתוח בלוג לפני כמעט שלושה חודשים ,

עשיתי זאת כתוצאה מבערה-פנימית חזקה של צורך לכתוב להביע ולשחרר את אשר בתוכי .

היום כמעט שלושה חודשים אחרי , ולאחר כתיבה של פוסטים רבים ,

הבנתי דבר אחד חשוב אותו יישמתי כבר מהיום הראשון ,

על-אף שלא הייתי מודעת אליו כמו עכשיו , ועשיתי אותו כניראה באופן-טבעי .

המתכון המנצח לדעתי לכתיבת פוסט מעניין ,

הוא לשבת ולכתוב אך-ורק שמשהו באמת יושב לך בפנים ומחכה להשתחרר החוצה לעולם .

זה יכול להיות משהו כואב , עצוב , מציק , מרגש , משעשע , מכעיס , וכו'...

אבל זה חייב להיות-שם , רק-כך יבואו המילים , ורק כך הפוסט יהיה אמיתי ואותנטי .

קרה לא פעם שבמהלך היום הרגשתי ריקה מבפנים , שום דבר לא ישב שם ,

ולכן גם לא הרגשתי שום צורך לשבת ולכתוב , כי בפנים הכל היה שקט ורגוע ,

ופתאום משום מקום בעיקבות דבר שקרה לי באופן-אישי ,

או בעיקבות ידיעה כל-שהיא באינטרנט , פתאום נוצר המשהו המיוחד -הזה ,

שיוצר את הדחף העז לשבת לכתוב ולהוציא הכל החוצה כמו מזרקה של מילים .

אדם שאינו כותב אולי יתקשה להבין אותי ,

אך כל אותם בלוגרים ותיקים יותר וותיקים פחות ,

בטוח יכולים להזדהות עם התחושה , ויודעים היטב ל-מה אני מתכוונת ...