ניצוצות של תקווה .

תוכניות הריאליטי המציפות את המסך , הפכו לפלטפורמה של סיפורים עצובים .

לא הבנתי אף-פעם למה מתמודד שמגיע לתוכנית כישרונות של שירה או בישול ,

צריך לספר את שרשרת הטרגדיות שעבר מאז שנולד .

אני יודעת שבשביל מדדי הרייטינג מדובר בלחם והחמאה של חברות ההפקה והערוצים השונים ,

אבל זה כבר ניהיה ממש מוגזם , שבעצם המתמודדים מתחרים במי הכי אומלל .

בכלל ... יש סיפורים אישיים כל-כך , שדרוש אומץ רב לחשוף אותם בפני אומה שלמה ,

וניראה ש-למתמודדים אין כל בעיה עם זה , כמו שנאמר : כל האמצעים מקדשים את המטרה .

לרגש אפשר בהרבה דרכים אחרות , לאו דווקא עם סיפורים קורעי-לב ,

שלא באמת קשורים לעצם התכנים בהם עוסקת התוכנית .

אני בן-אדם רגיש מטבעי , וקשה לי עם הכמות הגדולה של הסיפורים קורעי-הלב ,

מאוד לא קל לי להכיל את-זה , ואין לי כל-כך חשק להיחשף לזה פעם אחר פעם .

היה הרבה יותר נקי ומעניין לשמוע נטו את המתמודדים שרים ,

או מפגינים כישרון כזה או אחר , לפי אופייה של התוכנית .

בעיקר משום שמדובר בתוכניות בידור שמטרתן קצת לנקות את הראש ,

הרי בשביל אסונות וטרגדיות אפשר לשמוע ולראות חדשות ,

זה בהחלט עושה את העבודה , ואין צורך שהדבר יזלוג גם לתוכניות הבידור .