ניצוצות של תקווה .

בשנה האחרונה ניתקלנו בלא מעט סיפורים מהארץ ומהעולם ,

בהם נערים ונערות בגילאי-ההתבגרות השונים , ואף בגילאים מוקדמים יותר ,

מתמודדים עם תופעת החרמות הנוראית , הן בין קירות בית-הספר ,

והן ברשתות החברתיות כמו פייסבוק , ווטסאפ ועוד ...

מה מביא נערים ונערות לילעוג לקלל ולהשפיל את בן או בת כיתתם ,

ולמרר את חייהם ללא רחמים , עד שאותו נער/ה אינם יכולים לשאת יותר את הכאב ,

ונאלצים במקרה הפחות גרוע לעבור בית-ספר , ובמקרה הגרוע ביותר שולחים יד בנפשם .

מאיפה נולד רוע שכזה ? מה עם החינוך בבית שאמור ללמד על היכולת והנכונות לקבל כל אדם -

באשר הוא : גבוה , נמוך , רזה , שמן , מעדה כזאת מעדה אחרת ,

ממעמד סוציו-אקונומי נמוך , או גבוה וכו'...

הנושא הכאוב הזה לא היה קיים בעוצמה שכזאת כאשר אני הייתי ילדה ,

גם אם שמעת פה ושם על חרם , זה לא הגיע למימדים של היום ,

כיוון שאז לא היו קיימות הרשתות החברתיות ,

ולכן מה שהיה בכיתה נישאר בכיתה , ואיכשהו הסתדר מהר יותר ,

אבל היום כל האפקט הזה של הטכנולוגיה מעצים את התופעה בצורה כל-כך מסוכנת ,

שהתחושה היא שאנחנו ממש נמצאים בתוך מידרון חלקלק שבסופו אין אלא בור ותהום ענקית .

התופעה הזאת צריכה להיות מטופלת באופן דחוף ביותר ,

והראשונים לטפל בה על-מנת למנוע אותה , צריכים להיות ההורים בבית ,

הורה צריך להסביר לילד שלו על סובלנות וקבלת האחר כסעיף מרכזי ביחסי-אנוש ,

לא ייתכן שבני נוער יחשבו שיש מישהו ששווה יותר כי הוא לובש מותג מסויים ,

ומישהו ששווה פחות כי אינו לובש את אותו מותג , ואז אפשר לילעוג ולצחוק עליו .

ככה לא מודדים אנשים , גם לא לפי צורה חיצונית ,

לכל אדם עולם פנימי עשיר , כל אחד מיוחד בדרכו ובאישיותו ,

וככל שהורים ישכילו להסביר ויקנו לילדיהם את הבסיס החשוב הזה ,

כך אפשר יהיה למנוע את התופעה המחרידה הזאת של החרמות .

כמובן שגם המורים בבתי-הספר צריכים לדבר על קבלת האחר , ועל סובלנות ,

אבל העבודה העיקרית והמרכזית היא קודם כל של ההורים בבית אל מול הילד .

לא ייתכן שנחשף לסיפורים מזעזעים שכאלה ,

אסור לנו לתת לדברים האלה לקרות , וצריך לעצור אותם כאן עכשיו ומיד ! ! !