ניצוצות של תקווה .

הטרגדיה הנוראית שהתרחשה אתמול בירושלים ,

בה ניפטרו שתי האחיות כתוצאה מהרעלה מההדברה בביתן ,

לא יורדת מהכותרות , ולא עוזבת לי את הלב .

תמונות שלהן פורסמו בכל האתרים , בהם הן ניראות כמו שתי מלאכיות טהורות ,

מלאכיות שטרם הספיקו לחוות או לראות משהו בחייהם הקצרים כל-כך .

האחיות הם בנות למשפחה חרדית ,

והיה לי קשה מאוד להיחשף היום לדבריו של אביהם לגבי הטרגדיה שפקדה את המשפחה .

משפטים כמו : זו גזרה משמים ואנו מקבלים אותה , אלוהים רצה אותן לידו ,

או משפט כמו - כשבעל הפיקדון מבקש אותו טרם הזמן -

אולי לא היינו ראויים לשמור על המתנות האלה בהן זכינו , ועוד ועוד אמירות ברוח הדברים הללו .

אני באמת מבינה שלפעמים האמונה של אדם באלוהים היא חזקה מאוד ,

ואפילו עוזרת לו לשרוד במצבי קיצון , מצבים שהמוח הרגיל שלנו לא מסוגל לעכל .

אך יחד עם זאת אני שואלת את עצמי , גם האדם המאמין ביותר ,

לא מרשה לעצמו לצאת כנגד גזרה שכזו ? לא מרשה לעצמו לכעוס על אלוהיו ?

הרי מדובר פה במקרה שאין יותר טראגי ממנו , מוות מיותר ואכזרי ,

הורים שקוברים את שתי בנותיהן הטהורות והרכות בשנים .

נכון , איש באמונתו יחיה , אבל גודל הטרגדיה מקשה עלי מאוד לשמוע משפטים שכאלה .

כולי תקווה שיצליחו להציל את שני האחים שנאבקים עדיין על חייהם ,

ושניזכה כולנו לעולם טוב יותר ושמח יותר .

                         יהי זיכרן ברוך !