ניצוצות של תקווה .

ניראה לי שנכון לעכשיו אין אדם אחד במדינה שיכול לנחש כיצד יסתיים המשבר בהדסה .

מרגע לרגע המאבק רק מחריף , והחל ממחר יעבור בית-החולים ממתכונת שבת למתכונת חירום .

אסור שהדסה תיקרוס , אסור ששעריו של בית-החולים החשוב הזה ינעלו ,

הממשלה חייבת להירתם לעזרתו , ולהוציאו מבור הגירעון האדיר אליו הוא ניקלע .

כמובן שאחרי הצלתו מפני קריסה יהיו חייבים לעשות צעדי התייעלות משמעותיים ,

כאשר הראשון שבהם הוא הורדת המשכורות של 700,000 לחודש , ששולמו לרופאים בכירים ,

סכום שבלתי ניתפס בכלל להבין איך שולם חודש אחרי חודש בידיעה שקופת בית החולים אינה מאפשרת -

לשלם אותו בכלל , וגם אם היה מצוי כסף רב בקופה , זה עדיין לא מצדיק את קיומן של משכורות מפלצתיות שכאלה .

עד כאן העובדות היבשות של המאבק , שעליהן עוד ידובר רבות בימים הקרובים .

אבל יש פרט אחד חשוב בתוך כל הכאוס הזה שמתחולל : נידמה שמישהו שכח שבשעות אלו ממש -

מאושפזים אלפי חולים בהדסה , ואינם מקבלים את המענה הראוי שמגיע להם כמטופלים ,

מתכונת שבת היא מתכונת מצומצמת מאוד , ומתכונת חירום אף-יותר ,

וכאשר אין כוח אדם שנחוץ כל-כך , מצבם הבריאותי של החולים עלול להתדרדר ,

ואז מה ? מה יהיו שווים כל המאבקים הללו שמתרחשים בחוץ , אם בין קירות בית-החולים אנשים סובלים -

כי אין מי שיטפל בהם . אני חושבת שבריאותו של החולה קודמת לכל , ואפשר גם לנהל מאבק וגם לטפל בחולים ,

הרי ככלות הכל לא החולים הם אלה שהביאו את המצב לכמו שהוא ניראה היום ,

ואין סיבה בעולם שהם אלו שיענשו וישלמו מחיר כבד כל-כך !

מחר יום חדש , ניראה לאן נושבת הרוח , והאם יש מקום לאופטימיות במאבק הקשה הזה ,

דבר אחד צריך להיות ברור : לנגד עיניי היוצאים למאבק צריכה לעמוד בראש ובראשונה טובתו של החולה ,

כי שום דבר שנאבקים עליו לא באמת חשוב כמו הצלת חיים ובריאותם של אנשים !