ניצוצות של תקווה .

דור האומנים הותיקים שלנו הולך וניפרד מאיתנו בעשור האחרון , ואף לפניו .

אומנים שהם עמוד התווך של התרבות שלנו , שהם אבן דרך חשובה בחיי כולנו .

אני מדברת על מוזיקאים , משוררים , סופרים , שחקנים , זמרים , וכו'...

אנשים שגם בעוד 50 שנה היצירות הניפלאות שהם הותירו אחריהם ישארו רלוונטיות .

מה שעצוב אצלנו , שלא פעם אנחנו שומעים על אומנים שנישארו חסרי כל ,

אומנים שבגילם המתקדם עם הרזומה העשיר שצברו בשנות פעילותם ,

היו אמורים לנוח על זרי הדפנה , ולחיות ללא כל דאגה כלכלית .

אומנים שביום בהיר אחד הפסיקו להזמין אותם להופעות , או להשמיע את שיריהם ,

שלא לדבר על תפקידים בתיאטרון לשחקנים שבהם , שחדלו מלהגיע ,

וכך אחרי שנות תרומה רבות לתרבות המופלאה שהם חלק בלתי ניפרד ממנה ,

הם ניזרקו לכלבים , ואף אחד לא העיף יותר מבט לכיוון שלהם ,

ואז ... חולפות להן השנים , וכך פתאום אנו מתבשרים על מותו של אותו אומן .

ההספדים שיוצאים היישר מאנשים רמי דרג כמו ראש הממשלה ושרים ,

דרך אנשי תקשורת וקולגות למקצוע , מציפים את כל העיתונים והאתרים כאילו אין מחר ,

כל הארץ יוצאת מגידרה בדברי שבח והלל , עד שאחרי מספר ימים הכל נירגע ...

ואנחנו ממשיכים באותה רוטינה כלפיי אלו שעודם חיים בתוכנו .

הגיע הזמן לשנות פאזה , לתת להם כבוד בעודם בחיים , וגם אם אותו אומן לא ממשיך לייצר דברים חדשים ,

אל לנו לשכוח את אשר עשה , והוא ראוי לכבוד עד יומו האחרון , ולא רק אחרי יומו האחרון .

במקומות רבים בעולם אומנים וותיקים מקבלים כבוד עצום ולא נישכחים לרגע ,

כך מצופה שיהיה גם אצלנו . פרס מפעל חיים או פרס ישראל הם בהחלט דבר חיובי ,

אבל לא מספיק . צריך להמשיך לכבדם גם מעבר לאותם פרסים .

הפוסט הזה ניכתב בעיקבות כתבה שפורסמה היום בערב במגזין סופ"ש של אתר "מאקו" ,

על הבדרן מנחם זילברמן שהלך לעולמו לפני כחודש . הכתבה הותירה בי חומר למחשבה ,

שלמען האמת כבר נימצא בתוכי תקופה ארוכה , כי הרי בתוך עמי אני חיה ,

והנושא הכאוב הזה הוא לא דבר חדש ... כולי תקווה אמיתית שיחול פה שינוי ,

לצערי זה לא תלוי רק בנו האזרחים , אלה בגורמים נוספים שקובעים פה את סדר היום ,

וכיוון שניתקלתי לא פעם במחאה על ההתנהלות הזאת שלנו , דווקא מצד מובילי הדעה בארצנו ,

אז אולי באמת עוד יש תקווה שהדברים פה ישתנו , ולו במעט ....