ניצוצות של תקווה .

עם ישראל נחלק לשניים : יש את הז'אנר של האנשים החטטנים ,

ויש את הז'אנר שנותן כבוד ולא מתערב בחייו של האחר .

הפוסט הזה יעסוק בז'אנר החטטני , ממנו אני סולדת בכל תוקף .

מדובר בז'אנר של אנשים שאני פשוט לא מבינה מה הפך אותם לכאלה ,

ובאיזה זכות בכלל הם מרשים לעצמם להיכנס לקרביים ולמעמקי הנפש של האחר .

מה שהכי מקומם בסיפור הזה שהרבה פעמים מדובר באנשים זרים ,

או באנשים שאתה מכיר באופן-שטחי וניתקל בהם לעיתים רחוקות ,

והם אלה שיכולים בלי חשבון להיכנס לתוך ניבכי נשמתך ,

מבלי שבחרת בכך בכלל , ומבלי שיש להם ולו שמץ של מושג מה עובר או עבר עליך .

לפעמים מרוב הלם בן-אדם לא מוצא אפילו את המילים הנכונות -

על-מנת להשתיק את אותה אישיות חטטנית ,

ולפעמים הוא אומנם מצליח לענות ולהעמיד את החטטן במקומו ,

אבל את התחושה של החדירה למרחב האישי קשה למחוק מיד ,

ודרוש זמן כדי להירגע מהסיטואציה .

היה ראוי ורצוי שאנשים יסתכלו בצלחת שלהם ולא יפזלו לעבר האחר ,

אף-אחד לא חייב הסברים לאף אחד למה עשה בחירות כאלה או אחרות בחיים ,

רק האדם צריך להיות שלם עם בחירותיו , וכל השאר שיקפצו !

מסקנה אחת ברורה יש לי מכל המחשבה על הנושא הזה ,

אנשים חטטנים אינם אנשים רגישים או אמפתיים ,

יכול להיות שהכל אצלם רקוב בממלכה הפרטית שלהם ,

והתסכול בו הם מצויים הוא זה שדוחף אותם לחטט בחיי האחר ,

וגם מי שהכל מושלם אצלו ובוחר לחטט ולפגוע באחר ,

צריך לדעת שהחיים הם נזילים , והדברים עלולים להשתנות בכל רגע ,

לכן לא צריך להתנשא מעל איש , ולהיכנס לעמקי נשמתו בצורה פוגענית וחטטנית !